היא המרואיינת האולטימטיבית: היא מצחיקה, מתמסרת, רגישה, נותנת את הלב עד הסוף וסוחפת לחייה את מי שמולה. כבר אחרי עשר הדקות הראשונות ביחד הפכנו לחברות טובות, כשהראתה לי תמונות של חמשת נכדיה ששמותיהם מקועקעים על הזרוע השמאלית שלה.
חצי יום בילינו יחד, בלי לתכנן מראש, והיא הייתה בדיוק כפי שציפיתי שתהיה, גם אם ריחפה מעליה הידיעה שאולי התמסרות טוטאלית למי שאוחזת במכשיר הקלטה עלולה לפגוע בה. כן, יש לה הרבה מה לומר, אך זה עדיין לא סותר את העובדה שהיא זהירה ומבינה שבעולם הנוכחי ובאינטראקציה עם התקשורת צריך לחשוב כמה פעמים לפני שאומרים משהו, שמא יתפרש בצורה לא נכונה.
"עם הגיל אני מבינה שאין מה לעשות, אי אפשר להגיד עכשיו משהו נגד מישהו, כי הכל נורא קשור לאמוציות", היא מסבירה. "כשדברים קשורים לאמוציות, אתה לא שולט במה יקרה אחר כך ואיך יקבלו את זה. אנשים כועסים מאמוציה ומצביעים מאמוציה, אבל די! אני רוצה שהמדינה הזאת תהיה כבר ביחד, אי אפשר להיות שני חצאים שבזמן חירום הופכים למפלצות. לא יכול להיות דבר כזה, זה מכאיב לי".
דיין, שממשיכה לחרוך את הבמות והמסכים גם בגיל 70, יום הולדת עגול שאותו ציינה בדיוק לפני שבועיים, אוחזת ברזומה שנישק אותו אלוהים. קצרה היריעה מלפרט את כל מאות תפקידיה בתיאטרון, בטלוויזיה ובקולנוע שמילאה מאז השתחררה מלהקת גיסות השריון. מחנוך לוין ("מלכת אמבטיה" ו"קטשופ") דרך צ'כוב, שייקספיר, ברכט, וגם קישון ו"לא הכל עובר", שהייתה תוכנית הסאטירה הראשונה בטלוויזיה, ועד הלל מיטלפונקט, שכתב לה במיוחד תפקידים ב"עיר הנפט", "מכולת" ו"הזאבים". וכל זה בלי שהעבירה ולו יום אחד של לימודי משחק מסודרים ובלי שתיאלץ לעבור אודישן אחד בחייה.
דיין היא מסוג האומנים בני המזל ששחקניות צעירות חולמות להיות כמותם. "הכל תמיד הגיע עד אלי לספה בלי מאמץ", היא מודה. "מלבד התיאטרון, הדברים הכי טובים שיש עכשיו בטלוויזיה - אני שם. נשגב מבינתי איך זה יכול להיות".
התרעות פיקוד העורף