"שטח הפקר - הג'וקרים של ה־BDS", יום רביעי, 26.9, כאן 11

מה היה לנו: לא תמצאו שפע ג'וקרים בתוכנית של דני ענבר. אנחנו יודעים שה־BDS לא אוהבים את מדינת ישראל. ולא בטוח שהישראלים שתוקפים את המדינה נמנים עם שונאיה. אולי דווקא עם אוהביה הגדולים. ומי שמתגלה כאן - ובעצם מוכר כבר מזמן כג'וקר - הוא אורן נהרי.

לא השכלנו הרבה מתוכניתו של דני ענבר "הג'וקרים של ה־"BDS ביום רביעי האחרון. זה לא חדש שה־BDS לא אוהבים את ישראל הציונית (להלן "אנחנו", "אותנו", "נגדנו" וכיו"ב). שהם פועלים נגדנו ברחבי העולם באופנים שונים - כלכליים, תרבותיים ותודעתיים. וגם שבשורותיהם פועלים ישראלים, או ישראלים לשעבר, שקמו נגד מולדתם. את אלה מכנה דני ענבר "הג'וקרים" של ה־BDS. ה־BDS, מתברר, אוהב אותם. ישראלי לשעבר, לוחם לשעבר, יהודי־ישראלי בכלל, ציוני לשעבר שהתפכח - כל אלה מוכרים את הסחורה טוב יותר.

אגב, לא כל הישראלים ב־BDS אנטישמים עוכרי ישראל. יש כאלה, שניים מהם הופיעו בתחקיר, שהם אוהבי ישראל עד מאוד בדרכם ומעלים שאלות ערכיות שראויות בהחלט להישאל. הבעיה הפלסטינית נותרה הבעיה הפלסטינית, גם אם ישראל הפכה אותה לשקופה. מוישל'ה וסיגלית מתעוררים בבוקר, יוצאים לעבודה, בערב צופים ב"אח הגדול", בשבת עושים על האש, בקיץ נוסעים לבורגס, החיים באמת סבבה. מיליון וחצי ויותר פלסטינים? התנחלויות שמשגעות את הפלסטינים? מטורפים מלידה שרק מחפשים הזדמנות להקצין יותר ולבצע פיגועים? מוישל'ה וסיגלית לא שמעו על השקופים הללו, לא רואים ולא יודעים. השנה אולי יחליפו למאזדה חדשה.

לפוליטיקאים, הכאילו מדינאים, יש אג'נדה שונה מלאזרח הקטן, ישראלי או פלסטיני. קודם כל הם רוצים לשמור על הכיסא לקדנציה הקרובה. ואם משמעות העניין מלחמות, הרס, מצב בלתי נסבל בעוד עשר שנים, אז מה לעשות. נעבור את הגשר כשנגיע אליו. אלה הפלסטינים שמסרבים לשלום. אז משאירים את המצב בלתי נסבל ובלתי מוסרי כפי שהוא ומורידים מכסים על המאזדה. ואם יש ישראלים שיוצאים מדעתם וצורחים שהמצב בלתי מוסרי ובלתי נסבל, מאשימים אותם שהם תומכי הקרן החדשה וה־BDS.

והכוונה כאן לא למיקו פלד הישראלי לשעבר ובנו של האלוף מתי פלד ז"ל, שתפס חלק נכבד במשדר של דני ענבר. מיקו פלד הוא המפטי דמפטי כזה, שבצד אחד לוחצים על כפתור ובצד שני יוצאת פרובוקציה חלולה בסגנון "ישראל איננה בלתי מוסרית ביחסה לפלסטינים. עצם הקמתה של ישראל הוא מעשה בלתי מוסרי".

פלד מתפרנס היטב משנאת ישראל. הוא נוסע ברחבי העולם, מרצה נגד ישראל, וגם מוכר ספרים שכתב נגד ישראל. פלד, אגב, אינו היחיד שמתפרנס מצוין מהעניין. יש עיתונאים ישראלים נוספים שמתיירים בעולם ומשמיצים את ישראל, כשהם מקפידים לשמור מרחק מתווית תומך ה־BDS שבוודאי תמרר להם את החיים בבית. מי צריך צרות כשאפשר לנסוע בשקט, נגיד, פעמיים בחודש לארצות הברית ואוסטרליה, ללכלך על ישראל ועוד לקבל כמה אלפי דולרים השלמת הכנסה?

אז ענבר עושה לעצמו כאן עבודה קלה והולך על פלד שמומחה באספקת הסחורה. ישראל פושעת, אומר פלד, בעצם פלסטין, אני בכלל לא קורא למדינה הזאת ישראל. בראבו. אגב, אופיו אוהב האדם של פלד נחשף במפגש עם תושב חייכני ומנומס של עיר דוד בירושלים, כשבתוך שניות הוא מתחיל לצרוח עליו בחמת זעם, בחיבת אין קץ לכל בן אנוש באשר הוא כמובן.

מיקו פלד איננו ג'וקר אם לחזור לשמו של המשדר. ענבר מביא אותו כדי שמר ישראלי יישב בכורסתו ויקלל את "הבוגד". וה־BDS ידועים כמובן כמי שאינם מאבות התנועה הציונית. ומחדר המצב שהקים "השר גלעד ארדן", הלוחם בעוכרי ישראל, לא באמת למדנו איזה דבר, מלבד רמיזות שגם מודיעין מעורב בעניין, אבל אי אפשר להרחיב.

אז מה בכל זאת למדנו מהמשדר? את מה שממילא ידענו לפני: שישראל לא נוקפת אצבע כדי לפתור את הבעיה הפלסטינית העצומה שמתדפקת - מה מתדפקת - חובטת על דלתה. ושאורן נהרי אחלה פרשן. נטול פוזות ואגו. כלי עולה על גדותיו מרוב ידע. בעל מחשבה בהירה ויכולת ניתוח עוברת לצופה. ולא ברור איך כאן 11 לא הפקיד בידיו תוכנית יומית/שבועית קבועה.

"מטורף", נטפליקס

מה יש לנו: שני צעירים, סכיזופרן ומוכת טראומה, מצטרפים לניסוי רפואי שעתיד להשיב להם את שלוותם. אם רק צולחים את הפרק הראשון הדי מבולגן של "מטורף", מגלים שהסדרה אינה מטורפת כלל ובעצם בעלת עלילה כמעט רגילה. כמעט.

"מטורף" איננה סדרה מטורפת. למעשה מי שצולח את הפרק הראשון, שבעיקרון הוא די מטורף, מגלה במהירות את הסדר המקורי והמושך שבתוך הבלגן של "מטורף". אנני ואוון, שני צעירים, היא מוכת טראומה מעברה, הוא סכיזופרן, מצטרפים לניסוי רפואי חדשני האמור להוליך אותם אל לב העקות הרגשיות ולרפא אותם מהן.

חלקו הראשון של הפרק הראשון מעמיד את סבלנותו של הצופה במבחן. הוא טריפי במידה מרגיזה, סצינה כמעט שאינה מתחברת לסצינה, והדקות גולשות לתחום החלומי המעצבן. יש מעט מאוד אופנים גרועים יותר לבזבוז זמן מסך מאשר תמונות המתארות חלום. חלום אינו מחויב למציאות או לנרטיב כלשהו מעצם היותו חלום. מכיוון שכך פיל יכול להפוך לפסנתר, ופסנתר, כידוע, אי אפשר להפיל, והכל באצטלה של משמעות רבה כלשהי, נסתרת מעיני הצופה.

כך גם חלקו הראשון והמשמעותי של הפרק הראשון. הצופה - גם האינטליגנטי - לא מבין כלום. בהמשך יתבהרו הדברים, אבל הצופה לא יודע שבהמשך יתבהרו הדברים. במשך פרק זמן ארוך, ארוך מדי, מבלבלת "מטורף" את המוח, לא מתחברת לדבר, חסרת עלילה ומייצרת את הרצון להסתלק ממנה לסדרה אחרת.

ואף על פי כן מומלץ להחזיק מעמד, לפחות עד הפרק הבא. מקורות הטראומה מתגלים, אוון ואנני מצטרפים לניסוי, ראש הניסוי מת ומצטרף טיפוס די מוזר במקומו, המחשב (גרטה) מתחרפן - יש סיפור. יש התחלה, יש הווה, יש הבטחה לצרות שתגרום גרטה המחשב בעתיד. וכל זה במעטפת קליפית חולמנית בלתי שגרתית לגמרי, מעוררת סקרנות ותיאבון.

לחסרי סבלנות מומלץ לדלג על הפרק השלישי עם הלמור. שוב נוטה הסדרה לכיוון המנג'ס הבלתי מעודד, שאינו תורם דבר להתקדמות עלילת המסגרת כשלעצמה - ואגב צפויים פרקים נוספים מהסוג הזה. כדי למנוע עוגמת נפש מעלילת הלמור החיוורת, רצוי לקרוא את תקציר הפרקים לפני שנכנסים לצפייה. אבל בסך הכל "מטורף" היא ממתק בלתי שגרתי, צבעוני, כזה שאולי לא יפיל אותנו מהרגליים, ינצנץ לכמה שבועות ויישכח, אבל בים העלילות הדי שגרתי ששוטף אותנו, נחמד שיש אחת מטורללת כזו.

התכנית על ה-BDS שלא מפתיעה, והסדרה המטורפת שיוצאת מהשגרה

תכניתו של דני ענבר יוצאת לחקור מה מניע את הישראלים, שפועלים בעולם נגד המדינה. וגם: ה"מטורף" מציב לצופה אתגר קשה כבר בפרק הראשון