"זה עולם שנשכח. עולם שנעלם. לאף אחד מהם אין איש מקביל בימינו. כל הדור הזה מת. מה שנשאר זה אנשים אפורים כשק". כך אורי אבנרי בסוף הפרק השלישי של "דיין: המשפחה הראשונה", מיני־סדרה דוקומנטרית, בארבעה פרקים, שראיתי (כמעט) בשלוק אחד.

ואולי דבריו של אבנרי, אויב מושבע של משה דיין בחייו, שמדבר בשבחו עשרות שנים אחרי מותו, מבהירים מדוע הסדרה הזאת היא הרבה יותר מעוד דוקו מרתק על משפחת המלוכה המקורית של המדינה.

לפני הכל, מדובר במפגש מרתק, מפעים, מפתיע, מסעיר, דוך לפנים, עם "העולם הישן"; עולם הולך ונעלם, שנולד וצמח מרחם העמק, היה בטוח "כי לנו לנו ארץ זאת", עד שניגף קשות במדינת ביביסטן, שקמה על חורבותיו. אומרים שהיה פה שמח? אחרי שתראו את "דיין: המשפחה הראשונה" תגיעו לבד למסקנה הבלתי נמנעת.

האמת היא שרוב הסיפורים, הסנסציות, הטרגדיות והדמויות המרכזיות נלעסו לעייפה באינספור הזדמנויות. צניעות אף פעם לא הייתה התכונה הדומיננטית של המשפחה הזאת. אבל כשלוקחים את כל הסיפור, החל מחלוצי העלייה השנייה דבורה ושמואל דיין, ועד הנינים דילן ואליוט גפן, אתה מבין שמדובר במשפחה מיוחדת במינה, מרתקת, מהפכנית, חלוצית, פורצת ומרסקת גבולות, מנפצת מיתוסים, שהטביעה כאן חותם ענקי.

ואכן, שאפו ענק לענת גורן, במאית הסדרה, שסיפקה את הסחורה בגדול. מעבר לתחקיר העומק המדהים, שהגיע לפינות הכי נידחות ולסודות הכי אפלים של המשפחה הזאת, גדולתה האמיתית היא באבחון מקבץ תכונות אופי משותפות של משפחה בהפרעה: נרקיסיזם, אגוצנטריות, אקסהיביציוניזם, אובססיביות, דפרסיביות, מגלומניה ועוד פאקים לא קטנים. מצד שני, ים של כישרון, ניצוץ של גאונות, כריזמה בטונות, מנהיגות ויצירתיות אינסופית.

בסוף הפרק השלישי, על רקע שוט של משה דיין בערוב ימיו, נשמע בפסקול מתי כספי בשיר המצמרר "ביום מסה" (מילים: משה טבנקין), המתמצת את המסר של המיני־סדרה הזאת הכי טוב: "בבגוד באדם דרכו/ מארבע רוחות העולם/ רגליו יוליכוהו שולל/ אל מחוז אין בו חפץ/ שאין בו אבן על אבן/ שאין בו ענף לקושש/ שבו יש מלוא חופנים/ רק אפר".

"דיין: המשפחה הראשונה" - אבחון מדויק של משפחה בהפרעה

הסדרה היא הרבה יותר מעוד דוקו על משפחת המלוכה המקורית של המדינה, מדובר במפגש מרתק, מפעים, מפתיע, מסעיר, דוך לפנים, עם "העולם הישן" שהולך ונעלם