במשך שלוש שנים עקבה התסריטאית והבמאית אחר החוף הנפרד לדתיים בתל אביב, ויצא לה לא הרבה יותר מקצף על פני המים. הייתה לריינר האפשרות לעשות יותר מזה. היא זכתה לשיתוף פעולה מצד המצילים. עם הנשים החרדיות זה לקח יותר זמן. בראיונות עיתונאיים סיפרה שהרבנית הזוכה לכבוד רב מהרוחצות ומהמצילים התעלמה במשך תקופה ארוכה מקיומה - פשוט הייתה חולפת על פניה ועל פני המצלמה בלי להניד עפעף וממשיכה בדרכה. עם הזמן נפתחה אליה הרבנית עד כדי כך שהשתיים דיברו באופן חופשי וריינר אף צילמה אותה בביתה בבני ברק.
הסביבה החרדית, בין שבבני ברק ובין שבחוף הנפרד, מצטיירת תמיד לחילוני כיקום נפרד. בצעדה בין חוף הילטון לחוף הכלבים קשה תמידית למציצן מהשורה להתגבר על הרצון לתחוב את העין, מעשה אורי זוהר, לאיזה חרך בגדר הקרשים החומה, ולראות מה לכל השדים מתרחש מעברה השני. "החוף הנפרד" יכול היה לשמש מעין טלסקופ מרחף בחלל הפותח אשנב לפלנטה החרדית הרחוקה. ריינר איתרה חרדית המתקשה להתמודד עם כבלי החוקים הקפדניים ועם בעל קפדן לא פחות, וגם את שלוש בנותיה, המתנדנדות על קו הגבול בין אמונה לנטישה, אבל בסופו של סרט לא יצא לריינר איזה דבר מה מרתק או מטלטל. יצאה לה סונטה לירית המספרת שגם חרדיות אוהבות ים.
אולי בכך מסתכם כל העניין בחוף הנפרד. ומראה הנשים המבוגרות הרוקדות במעגל בתוך המים כמו ילדות גן הוא בסך הכל מתבקש בהתחשב בסד המחניק שממנו יצאו לפני כשעה־שעתיים ואליו ישובו בעוד שעה־שעתיים. אבל גם לסוגיית הנשים המורדות בצו הרבנים האוסר לנסוע לרחוץ בים בגלל ענייני פריצות, כי העיניים יכולות להזדהם, ריינר לא מעניקה די אנרגיה. באותו קו מתון של רביצה עצלה על החוף המאפיין את הסרט היא מתארת את החיכוך הפנים־דתי בעניין, ואחר עוטה את בגד הים הצנוע וחוזרת עם המצלמה לחוף.
לפחות הישג אחד יוצא דופן יכולה קרין ריינר לרשום לעצמה: היא השיגה ראיון עם הרב גלויברמן. רק השד יודע איך הצליחה לעשות זאת. האיש הצנוע כל כך, הנחבא מהמצלמות הרודפות אותו כל העת, שכל עתותיו מוקדשות ללימוד תורה, ורק לעתים נדירות הוא ניאות להשתתף באירועים קטנים שיש בהם לא יותר מעשרת אלפים, חמישה עשר אלף צופים מקסימום, ניאות להתראיין לסרט בטלוויזיה של החילונים. אשריך, גלויברמן. יצאת צדיק.
התרעות פיקוד העורף