מחשבות

"התרבות מבקשת ממך להתחייב: לבחור את ה־רגע שהפך אותך למה שאתה. לבחור אירועים גרנדיוזיים, כאלה שלא רק אתה, אלא כל מי שיקרא אותם יבין שהיה פה רגע משמעותי, הייתה פה סיטואציה שהוליכה אדם מנקודה אחת לנקודה שנייה. אבל החיים, למעט רגעי אסון, אינם כאלה. שום תחנה לא הופכת משמעותית ברגע ההתרחשות. לאחר שנים, בפרספקטיבה של החיים, אתה יכול לשים עליה את האצבע: שם קרה משהו. אבל גם זה, כמו כל כותרת, יהיה שקר חלול. מה שקרה היה רגע, לא יותר מזה. רגע שעבור המביט מהצד יהיה כמו בהייה בציור אבסטרקט. ולרגע הזה אין התחלה־אמצע־סוף, רק הזיכרון יהפוך אותו למה שהוא".

יציאה מהארון

"רמת גן. יום קיץ חם. כיכר אורדע הומה. עשרות אנשים, ועוד יותר מזה, מאות יונים. זה היה המקום להיות בו. רחוב ביאליק עם החנויות היפות, ובאמצעו, הכיכר, היונים והפלאפל. אני ואחותי הבכורה, זו שתמיד תפקדה עבורי כמו אם שנייה, יושבים בבית קפה ואני מספר לה שאני הומו. היא לא נראית מופתעת. לא קרה שם כלום, ומהכלום הזה נבניתי. לא הייתה שם דרמה, ומחוסר הדרמה החלמתי. לא הייתה קטסטרופה, ומשם נפתחתי לחיים. אף גרם בטנא האהבה הרחב שלה אלי לא נחסר, וזה כל מה שהייתי צריך".

חילול שבת

"בחור חילוני, נטול שם ונטול פנים, הזמין אותי לבלות את השבת במחיצתו. אמרתי להורים מה שאמרתי ועליתי לאוטובוס. התכוננתי למשחק זוגות, לא סתם מול כל אחד, אלא מול ה־אחד. שנים של התחבטויות, מחשבות, ויכוחים תיאולוגיים שהתרחשו רק במוחי, התנקזו לרגע הזה: לרגע בו נכנסת השבת, ואני, לראשונה בחיי, עומד מול מפסק האור, מושיט את היד, מכבה את האור ומחלל את השבת. שנייה עמידה בחשיכה. כלום לא קורה. לא ברקים, לא רעמים, בטח לא שמיים נופלים. אולי יש אלוהים בשמיים, אבל בטח לא אכפת לו אם הדלקת או לא הדלקת את האור בחדר".

מלחמת יום הכיפורים

"אין לי זיכרון מהמלחמה. הייתי עולל. אבל יש שם רגע. רגע שהעולל תרגם אותו כמשחק, והבוגר מתרגם אותו כהבנה של מציאות, כמו תגידו: הרגע בו הבנתי איפה אני חי. אבל לא הבנתי. הבית חשוך. אולי ההורים כיסו את החלונות בבריסטולים שחורים. אזעקה נשמעת ברקע. אבא לא בסביבה. אין לי מושג איפה הוא. אולי בחו"ל, אולי גויס. אמא איתנו לבד, היא בת 35 בלבד, ויש לה שבעה ילדים. היא אוספת אותנו אל המסדרון הארוך, מעמידה אותנו עם הגב לקיר ומחלקת לנו סוכריות שומשום".

פיטורים

"היא קראה לי למשרד. פחדתי ממנה פחד מוות. לא הייתה באמת סיבה. פשוט פחדתי. 'כבר שלושה חודשים אתה אצלנו', היא אמרה, 'ונראה שזה לא עובד. אני נותנת לך עוד שבועיים: או כדי שתחפש עבודה חדשה, או כדי שתשתפר. תלוי בך'. העבודה עליה חלמתי, תו התקן של עיתונות התרבות בישראל, בעיתון 'הארץ', עומדת להסתיים בקול ענות חלושה. במידה רבה, הרגע הזה, יותר מכל רגעי הפסגה בקריירה, היה זה שהגדיר אותי, עבור עצמי, מחדש. לא השיאים המעניינים, לא הראיונות הבלעדיים, אלא הרגע בו התמודדתי עם איום בפיטורים. עוד שנים ארוכות ביליתי במקום ההוא, תחתיה, אבל הרגע הזה בו איריס מור, עורכת 'גלריה' המיתולוגית, כמעט פיטרה אותי, הגדיר אותי מחדש, או כמו שהיא עצמה, שנים אחר כך, תאמר לי כשאשלח לה טיוטה של ספר שכתבתי: 'לכתוב ספר טוב, או ספר רע, לוקח בדיוק אותו הזמן, אז תדאג שיהיה טוב'".

בן זוג

"הוא חיכה לי על ספסל בפינת הרחובות אלנבי ורוטשילד. גבר לא גבוה, עם גוף נהדר ופנים מחייכות. שעתיים ישבנו בבית קפה, על שתי כוסות בירה ועוגת תפוחים. הוא בעיקר דיבר. סיפר על העבודה, על קודים ועל קופסאות שתפקידן להגן על לקוחות מפני פריצות. שמעתי את המילים שיוצאות לו מהפה, אבל אף אחת מהן לא הצליחה להתברג באופן קוהרנטי במשפט. גם היום, עשר שנים אחרי, אני עושה את אותה תנועת ראש כשהוא מספר לי על העבודה שלו: לא מבין אף מילה, אבל מהנהן, רק מתבונן בפניו המחייכות. יודע, כמו אז, שזה הגבר שאיתו אני רוצה לחיות".

גם וגם

"לאן נסענו, אני לא זוכר. מי היה ברכב, אני לא זוכר. מניח שכמו בכל סיטואציה חברתית שכזו, מאז, ועד היום, הגוף בפתח תקווה, אבל המוח בפריז, הרגליים ברנו קליאו, אבל המוח בלה סקאלה. ופתאום, לתוך החומה הבצורה, הבלתי נראית הזאת, חדרו צלילים של מוזיקה ערבית, וזמרת עם קול צרוד שרה: 'של מי התמונה שאני מסתכלת, של מי הפנים המוכרות. פתחתי ת'חלון, העננים הסתירו את השמש, רציתי לגעת, אך איבדתי תחושה'. ופתאום, בבת אחת, כל החלקים בתצרף המעורבב הזה של החיים הסתדרו להם: אפשר גם וגם. את יכולה להיות דיקלה, זמרת יהודייה, ולשיר מוזיקה ערבית. לא מזרחית, לא ים־תיכונית, לא שום הגדרה שהריבון קבע עבורך, אלא באמת לשיר את האבא והאמא שלך. וככה, שיר אחד, של זמרת אחת, הבהיר לי מהי הזהות הישראלית שלי".

רדיו

"15 במאי 2017. עשר בבוקר. עוד כמה דקות אני עומד לפתוח מיקרופון ולשדר לראשונה את תוכנית התרבות שלי. ההודעה על העלייה לאוויר הפתיעה אותנו. לא ידענו מתי רשות השידור תיסגר ומתי יפתחו את תאגיד השידור. והנה הרגע הגיע, ואני צועד הלוך ושוב, מוטיב חוזר במהלך חיי, מחוץ למשרד של הבוס שלי. והוא שואל: 'מה יש לך?', והפה שלי עונה: 'כלום', אבל הגוף תוהה אם אפשר לשדר מחדר השירותים. ואז עלייה לאולפן, דקה לפני שידור הבכורה. צלילי פתיח התוכנית שלי נשמעים, ואני פותח מיקרופון ומתחיל ב'שלום, תודה שהצטרפתם אלינו ל'גם כן תרבות', מגזין התרבות של ישראל'. וגם היום, 650 תוכניות אחרי, עדיין לפני כל שידור אני מתהלך הלוך ושוב מחוץ למשרדו של אותו הבוס. והוא עדיין, בחיוך של 'הכל יהיה בסדר', שואל: 'מה יש לך?'".

גואל פינטו מגיש את התוכנית "גם כן תרבות" בכאן תאגיד השידור

גואל פינטו: "סיפרתי שאני הומו, לא הייתה קטסטרופה, ומשם נבניתי"

העיתונאי, הסופר ומגיש הרדיו חוזר אל האירועים שעיצבו את חייו, הפעם הראשונה בה חילל שבת, בן הזוג, והזמרת דיקלה: "הבהירה לי מהי הזהות הישראלית שלי"