מה אנחנו יודעים על איראן? כמעט וכלום: רוחאני, כור גרעיני, ציור של פצצה שביבי מחזיק ותחושת חרדה כללית. עכשיו דמיינו עצמכם נוחתים נחיתת חירום בלב הבירה האיראנית, כשעליכם דרכון ובמבה. זהו תרחיש האימה עמו מתמודדים שני ישראלים בסצנת הפתיחה של "טהרן", במהלכה אנחנו מקבלים טעימה ראשונית למתח הרצוף שאנחנו עתידים לחוש לאורך הצפייה בסדרה.
תמר רביניאן, האקרית מוכשרת וצעירה שהושאלה מ-8200, נבחרת לבצע משימה סודית מטעם המוסד בלב הבירה האיראנית למשך 24 שעות. במהלכן, כמו בכל דרמה טובה – משהו משתבש, והיא נקלעת, לגמרי לבדה, למצוד בעיר העוינת כאשר כוחות הביטחון האיראניים בעקבותיה. בדרך היא מתאהבת באקטיביסט מקומי, מגלה קשר משפחתי מפתיע ומנסה להישאר בחיים, כשהמוסד מאחוריה, מנסה לשמור על הנציגה ששלח למשימה המסוכנת.
פרצופה של ניב סולטן מופיע על המסך, עטוף בבורקה, כמובן, כמצופה מאיראנית צייתנית. היא פוצחת בדיאלוג קצרצר (בפרסית, אלא מה) עם מאבטח מקומי ותוך דקות אני מספיקה לשכוח שהפעם האחרונה שראינו אותה על המסך הייתה כשגילמה סטייליסטית מאשקלון בקומדיה הרומנטית "יש לה את זה". אם אומר את האמת, קשה שלא לבחון את ביצועיה של סולטן בחשדנות. בכל זאת, הצעירה שנבחרה מבין רבות להוביל על כתפיה דרמת ריגול בתפקיד מורכב ומשמעותי, סיימה רק לא מזמן את לימודי המשחק, וכל קשר בינה לבין אקשן ומרדפים מסתכם כנראה בבריחה ממעריצים נלהבים עם מקל סלפי, בשונה מכוכבי סדרות אקשן וצבא אחרות שאנחנו מכירים, הגודשות יוצאי יחידות מובחרות ולוחמים במיל'.
למרות הספקות, אפשר להודות בפה מלא שיש לה את זה (וסלחו לי על משחק המילים): סולטן מבצעת את התפקיד באופן פנומנלי. לצד הנועם והחינניות המזוהים עמה, ניב מציגה לראשונה כוחניות ואסרטיביות באופן אמין ומשכנע, ומצליחה לדלג באלגנטיות בין הפגנת פאסון וחספוס לגילוי פגיעות ורגישות באותנטיות, וללא יותר מדי מאמץ. היא עוברת מסך בצורה מופלאה וקשה להוריד ממנה את העיניים – בעיקר כשהיא מדברת בביטחון בפרסית, וגורמת לה להישמע נעימה ומתנגנת כמו שנסון. אין ספק שסולטן צלחה את האתגר בגדול, על אף ואולי בזכות הספקות.
מלבד השחקנית הראשית, מככבים פרצופים מוכרים כמו לירז צ'רכי (המגלמת את המפעילה של סולטן) ומנשה נוי (ראש המוסד), אך גם פרצופים חדשים למסך הישראלי כמו שון טאוב ונאביד נגהאבן – שחקנים בינלאומיים ממוצא איראני שמצליחים לייצג באופן מעורר השראה את הפן האנושי מאחורי האנטגוניסטים בסדרה.
ניכר כי מדובר באחת הסדרות המושקעות שראינו לאחרונה על המסך הישראלי: אתונה עוצבה כמו מחוז איראני לתפארת, התלבושות משכנעות והמוזיקה עשויה בטוב טעם ומוסיפה נופך משלה לרגעי השיא בעלילה (מארק אליהו הגאון). דווקא בשל תשומת הלב והמאמץ הניכרים לעין, קשה שלא להתרעם על רגעים קטנים של פספוס וחוסר אמינות החוזרים על עצמם לא פעם לאורך הסדרה. דוגמה לכך היא הסצנה בה הסוכנת מדברת עם מפעילתה בעברית (!) כשהיא בלב הבירה העוינת, או העובדה ששירותים בשדה התעופה מצולמים ב-360 ע"י מצלמות אבטחה אך מתקני חברת החשמל האיראנית – לא. מסדרה בסדר גודל כזה, העוסקת בנושא טחון ומוכר כמו צבא וביטחון, מצופה להשקיע לא פחות גם ברגעים הקטנים – שקשה להתעלם מהם ומתחושת ההחמצה שמשאירים אצל הצופה.
מכירתה של התוכנית ל"אפל" עשויה להפוך את עלילות הסוכנת המוכשרת באיראן לשם דבר במדינות רבות בעולם, בדומה לסדרות נוספות העוסקות בנושאי מלחמה, צבא וריגול שנמכרו לפלטפורמות גלובליות. אם אכן כך יהיה, לא רחוק היום בו נתבשר על הפקת עונות נוספות ותתחיל כאן היסטריה של ממש סביב. עם הידוקים קלים בעלילה ושמירה על הקצב המהיר בסדרה, סיכוי גבוה שניב סולטן תצטרך ללמוד לדבר בעוד כמה שפות.
התרעות פיקוד העורף