בעקבות מותו של יהודה בארקן שידר השבוע הוט 8 פעם נוספת את הסדרה “סרט שחור לבן", שעוסקת ב"סרטי הבורקס" שפרחו בארץ בשנות ה־60 וה־70. בטח היו כאלה שהתרפקו בנוסטלגיה על התמונות שבטלוויזיה. לכותב שורות אלה באה הקריזה. סרטי הבורקס, למי ששכח או שלא היה בסביבה באותן שנים, ניגנו באופן קומי ומופרז על השסע העדתי החריף, ותיארו את דמות המזרחי כפשוט ועממי, ואת האשכנזי כמי שרואה עצמו כאדון הארץ.
בדרך כלל מי שנהר לבתי הקולנוע בהמוניו היה הציבור המזרחי, שצפה, נעלב, זעם ונהנה מהגיבורים שעל המסך הקרובים ללבבו. סרטי הבורקס - שבדרך כלל נעשו בידי יוצרים אשכנזים - חיו על המסך במשך עשור, ועם השתנות האקלים החברתי נעלמו מהמסכים. עם כניסת הטלוויזיה המסחרית, חזר הבורקס העממי בצורה שונה, אבל בעיקרון דומה בתוכניות כמו “האח הגדול", “גולסטאר" ועוד.
זהו באשר להיוולדם ולחייהם של “סרטי הבורקס". אבישי בן חיים בטח מורט את הקוקו על שלא עלה על דעתו להקדים את רון כחלילי - היוצר והבמאי של “סרט שחור לבן" - וליצור סדרה דומה שבה יאשים את האשכנזים המקפחים. הקולנוען הוותיק מנחם גולן, שאפה בשעתו כמה בורקסים כאלה, אומר שלא צריך לבלבל את המוח יותר מדי. אז זה פשוט היה המצב - המזרחים היו בצד אחד, האשכנזים היו בצד השני, והוא מצא בכך את הצד המצחיק. כמי שמוכר מוצר קולנועי להמונים הוא הלך על המצחיק. היום, אומר גולן בסדרה, בטח היה מייצר סרט על רוסים נגד אתיופים. אין לו דבר נגד אלה וגם לא נגד אלה. הוא מחפש את הבדיחה, והיכן שהיא נמצאת, לשם ייקח את המצלמה.
בן חיים בטח לא יוותר על הנתח העסיסי בכזאת קלות וימשיך לצעוק קיפוח. בין שיש קיפוח ובין שאין, הצעקות מבטיחות לו זמן מסך. אבל מילא בן חיים. באופן יחסי הוא טרי בביזנס של הקיפוח הצעקני. לכחלילי, כאמור היוצר והבמאי של “סרט שחור לבן", יש קילומטראז' ארוך הרבה יותר בעסקים האלה. בין שאר סרטי וסדרות דוקו יצר כחלילי את “ערסים ופרחות - האליטות החדשות" (הקורא מוזמן אגב לקרוא את הראיונות העיתונאיים שנערכו עם כחלילי בזמן יציאת הסדרה. אני לא הבנתי מה הוא רוצה שם מלבד לצעוק - פעם נוספת - קיפוח, קיפוח). גם ב"אכלו לי שתו לי - הדור הבא" חוזר כחלילי בין השאר לעסוק במעמדם של המזרחים בישראל. הוא לא מרוצה, אגב, מה"שבט המזרחי", שאומנם השתדרג כלכלית, כבר חי בנוחות אבל התרוקן מתוכן ואיבד, אליבא דכחלילי, את ערכיו.
התרעות פיקוד העורף