זה כנראה היה רק עניין של זמן עד שהפרשה העוסקת במרגל הישראלי ג'ונתן פולארד, שגרמה לשבר החמור ביותר ביחסי ישראל וארצות הברית עד היום, תתורגם למסך הקטן.
החל מרביעי הקרוב תשודר בכאן 11 (21:15) "פולארד", סדרה תיעודית בת ארבעה פרקים, שתנסה לראשונה לשפוך אור על דמותו האניגמטית של המרגל ג'ונתן פולארד, על ילדותו, שנות נעוריו ומהלך חייו שהובילו אותו לחדור ללב לבו של הביון האמריקאי ולרגל עבור ישראל.
את הסדרה יצר העיתונאי עמרי אסנהיים וביימו שני חזיזה וגלעד טוקטלי. בפתח המפגש עם טוקטלי, אני מודה בפניו שלאורך הצפייה בארבעת הפרקים שיניתי כמה וכמה פעמים את דעתי על פולארד.
"זו דמות מורכבת, ואני שמח על התחושה שלך מכיוון שאחד הדברים הנפלאים במקצוע שלנו הוא שהוא מאפשר לנו לפתוח חלון לעולמות שאנחנו לא מכירים", אומר טוקטלי. "לפעמים מדובר בעולמות פיזיים וגיאוגרפיים, אבל לעתים מדובר בעולמות הנפש. וזה מה שקרה כאן. אם היינו ניגשים לפרשה הזו עם אג'נדה לגבי הדרך שבה נכון להביט עליה, זו הייתה טעות. המהלך שאת עברת ביחס לפולארד בצפייה הוא מהלך שגם אנחנו עברנו בתהליך העשייה. אין פה שום דבר פשוט או חד־ממדי, אלא תמונה מורכבת שנשארת מורכבת גם בסוף הצפייה".
בסדרה ניתן ביטוי לאופן שבו נחוותה מלחמת ששת הימים מנקודת מבט אמריקאית, ומתואר כיצד פולארד, כנער צעיר, החל לכתוב אז מניפסטים ציוניים. "המלחמה נראתה משם כמו סוף העולם", אומר טוקטלי. "לאחר הניצחון הענק, ראו בטקסטים שפולארד כתב כמה הוא ציוני. כשהוא למד באוניברסיטת סטנפורד הוא התחיל לספר לחברים שהוא איש מוסד, וזה היה לנו גם מעניין לשמוע אותו מצהיר בפני האמא של החברה שלו בתיכון על כך שהוא הולך להיות מרגל".
"נזק נוראי"
ג'ונתן (יהונתן) פולארד, יהודי־אמריקאי שעבד באגף המודיעין של הצי האמריקאי בוושינגטון ובאותו הזמן ריגל למען ישראל, נעצר על ידי ה־FBI בנובמבר 1985, וב־1987 הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בקשירת קשר למסירת מידע ביטחוני לממשלה זרה ונידון למאסר עולם.
במשך שנים התקיימה מערכה ציבורית בישראל ובארצות הברית שקראה לחנינתו. לאחר שריצה 30 שנות מאסר, שוחרר מהכלא לפי החלטת ועדת שחרורים בנובמבר 2015 בתנאים מגבילים לחמש שנים. חמש שנים לאחר מכן החליטה ועדת השחרורים של בית המשפט בארצות הברית להסיר את ההגבלות המחמירות שהוטלו עליו. בדצמבר 2020 עלה פולארד לישראל.
אחד ההישגים הגדולים של יוצרי הסדרה הנוכחית הוא הראיונות הראשונים והבלעדיים עם חוקרים ובכירים אמריקאים בפרשה, שמספרים לראשונה את הסיפור מנקודת מבטם. "הם לא דיברו אף פעם, גם לא בארצות הברית", אומר טוקטלי. "הסיבה שהם הסכימו להתראיין כעת היא שחרורו של פולארד, בגלל שהוא חזר ארצה הסיפור הזה מבחינת האמריקאים נגמר. בלעדיהם זו באמת הייתה בעיה לעשות את הסדרה הזו, הם הישג ענק".
"ג'יימס אולסון, מי שהיה ראש המודיעין המסכל ב־CIA, טס במיוחד לכבודנו מדרום ארצות הברית והגיע ביום הראשון לצילומים עם ערימה של קלסרים. כשאספתי אותו, הבנתי שהוא ישב כל הלילה וקרא את כל הקלסרים. בגלל זה כשהוא מתראיין הוא מדבר כאילו זה קרה אתמול. הוא כמעט בן 80, אבל העלבון שלו טרי".
בסדרה משולבים גם קטעי ארכיון נדירים לצד חשיפת גילויים חדשים בפרשה. אחד מהם קשור קשר הדוק למפעילים בישראל שהיו מעורבים בה. מי שבולטת בהיעדרה היא אן פולארד, אשתו לשעבר של פולארד, שאומנם מופיעה בקטעי הארכיון, אך סירבה להתראיין לסדרה.
"הגענו אליה בכל דרך אפשרית, והיא לא הייתה מוכנה", מספר טוקטלי. "עשינו את כל הדברים המשפטיים שצריך כדי לשלב את הקטעים המדוברים. קטעי הארכיון הם צילומים שאנשי ערוץ 1 צילמו בסמוך להכרעת הדין. פנינו גם לג'ונתן פולארד עצמו, אבל הוא לא היה מוכן להתראיין. אני חושב שאם הוא היה אומר כן, לא הייתה שאלה. אבל היינו בקשר מאוד הדוק איתו דרך האנשים הקרובים אליו, ואין פרט מידע שלא עבר דרכם. עדי גינזבורג, איש סודו, נשאל את כל השאלות כדי לאמת דברים".
דמעות בעיניים
הרעיון ליצור סדרה על פרשת פולארד נולד במוחו של אסנהיים כשנסע לשנת השתלמות בסטנפורד. "שם, לאחר שיח עם אמריקאי שהיה קשור לפרשה, הוא הבין שצריך לעשות על זה סרט מעמיק כי לא עשו כזה דבר עד היום", אומר טוקטלי. "התחלנו לעבוד על הדוקו קצת לפני השחרור שלו, תוך כדי שאנחנו לא ממש בטוחים שאכן השחרור יתבצע".
הסדרה מדלגת בין שלושה צירים שהמוטיב "בגידה" שזור בהם: מה הוביל צעיר יהודי אמריקאי לבגוד כך במולדתו, מדוע בגדו בו מפעיליו הישראלים, ומה הוביל את מדינת ישראל לבגוד כך בבת הברית הגדולה ביותר שלה.
הסדרה מלווה במוזיקה מקורית שכתב טל ירדני, "היא כמו דמות נוספת בדוקו", מדגיש טוקטלי. "מוזיקה היא כלי שמגייס ומרגש, שגורם לקשב ומספר סיפור, ואחרי ששמעתי את הפתיח שייצר ירדני, היו לי דמעות בעיניים - כמה שזה מדויק וכמה הוא הבין את המהות של הסיפור".
טוקטלי ידוע כבמאי וכמפיק המיתולוגי של תוכנית התחקירים "עובדה", לצד העיתונאית אילנה דיין. הוא ביים במסגרתה מאות תוכניות אולפן וכתבות בין השנים 1993 ל־2020.
"אין לך יכולת להמשיך לשדר אם לא רואים אותך מספיק אנשים. זה יכול להשפיע על דברים שקשורים לאיך לספר סיפור. הכוונה היא לא למניפולציות, אלא לקצב. כשאת רואה 'עובדה', אין אוויר לנשימה. אתה שועט שם, אתה מבין שאם תעזוב לרגע את המסך, אתה מאבד את זה. כאן יכולנו לומר לעצמנו שהרכבת הזו יכולה להיות רכבת עם הרבה קרונות. היא לא צריכה לנסוע על 160 קמ"ש, היא יכולה גם לנסוע על 80 קמ"ש. הקצב השתנה דרמטית מאיך שעבדנו עד היום".
התרעות פיקוד העורף