ואלה רק הטריקים המוכרים. בפסטיבל ברלין האחרון העלתה הבמאית נינה מנקֶס מסה קולנועית הבוחנת את הדרכים שבהן הסרטים הגדולים של הוליווד בכל הזמנים משתמשים בשפה קולנועית כדי לקבע נשים בתפקיד חפץ נחשק העומד תמיד לרשותו של גבר, וכיצד חלחלו המושגים האלה לעומק התודעה שלנו. באמצעות יותר מ־175 קטעים, מ"חלף עם הרוח" ו"חלון אחורי" עד “בלייד ראנר" - נחשפת השפה הוויזואלית המדויקת, המעדיפה חלקי גוף על פני נשים שלמות ומפארת אלימות מינית.
מנקס הציגה למשל, את שיטות התאורה בצילום. האישה מצולמת בתאורת שני ממדים. כלומר טשטוש ושיטוח הסביבה ברקע כדי להדגיש את פניה, שפתיה, שדיה וכן הלאה. השחקן מצולם כשהתפאורה מאחוריו מודגשת ולמרות זאת מראהו חד, חזק, גובר בקלות על סביבותיו, טורף בדרכו אל הטרף החלוש. תעלול דומה נעשה גם בהקלטת הקול, ודוגמה מחוכמת לכך ניתנת מתוך הסרט “השור הזועם". קולם של רוברט דה נירו וג'ו פשי, המבחינים לראשונה בוויקי היפהפייה שעתידה להיות אשתו של דה נירו, נשמע היטב. ויקי המשוחחת עם חברותיה לא נשמעת כלל - היא מרוחקת, בקצה השני של הבריכה, היא החפץ הנאה המשכשך את רגליו במים. אלא שחבריו של למוטה - דה נירו - הישובים ליד ויקי, מנהלים גם ביניהם שיחה וקולם נשמע גם נשמע. ויקי היא האביזר. מילותיה, מחשבותיה, אינן נחשבות כלל.
בזה אחר זה, הבמאית מציגה ומוכיחה בבהירות את שפע תעלוליהם של מומחי הצילום והעריכה במטרה למקם את הגבר והאישה, כל אחד במשבצת ובתפקיד שאותו הם מייעדים לו/לה. מכאן, היא טוענת, אחרי שהגבר ממוקם כחזק והשולט והאישה מחופצנת לצרכיו, מתקבעת האישה בתודעה ככזו, והפטריארכליות הנצפית על המסך עוברת אל החיים בבית וברחוב.
גם אם “שטיפת מוח: סקס־מצלמה־כוח" ארוך ולעתים מעייף, בלתי אפשרי להתעלם מהאמיתות הנחשפות בו. ללא ספק זהו סרט שמשנה ומעשיר זווית ראייה של צופה, וכבר בסרט הראשון שתצפו בו אחריו תוכלו להבחין כיצד שפת הסרט, הבימוי, העריכה, התאורה וכו' מתוכננת לערכים שאותם מנסחת נינה מנקס, ועד כמה אנו מתורגלים לראות את הגבר והאישה באופנים של “חזק" ו"חפץ יפה ושביר". ותובנה זו היא לא פחות ממקוממת ומפחידה.
התרעות פיקוד העורף