Regency Square נחשב בעשורים הראשונים לפעילותו לדוגמה מובהקת לקניון מצליח. הוא משך אליו רשתות ענק, מותגי אופנה בינלאומיים, בתי קולנוע ומסעדות, והיה לאחד ממוקדי הבילוי המרכזיים בצפון פלורידה. אולם כבר באמצע שנות ה־2000 החלה הירידה: התחרות מול קניונים חדשים באזור, שינוי בהרגלי הצריכה, ובעיקר עליית המסחר המקוון, הביאו לירידה הדרגתית בתנועת המבקרים. עוגני הקניון אותם מותגים גדולים המהווים מנוע משיכה החלו לעזוב בזה אחר זה, והשוכרים הקטנים נותרו להתמודד לבדם עם עלויות הולכות וגדלות ועם תנועה דלה של קונים.
סגירת Regency Square מצטרפת לשורה ארוכה של קניונים שנסגרו בארצות הברית בעשור האחרון. דוגמאות מוכרות כוללות את Randall Park Mall באוהיו, שהיה בעבר הקניון הגדול בעולם ונסגר ב־2009; Rolling Acres Mall באקרון שנסגר ב־2013 לאחר שנים של הזנחה ופשיטות רגל של שוכרים; ו-Century III Mall בפיטסבורג שעמד ריק במשך שנים עד שנהרס. לפי נתונים אמריקאיים, מאות קניונים ברחבי ארה״ב נסגרו או נמצאים בתהליך סגירה, כאשר השיא נרשם בשנים שלאחר מגפת הקורונה – תקופה שבה צרכנים למדו להזמין הכול בלחיצת כפתור והפסיקו לראות בקניון יעד לבילוי.
מעבר להיבט הנדל״ני, הסיפור האנושי הוא הדרמטי באמת. עשרות עסקים קטנים, לעיתים משפחתיים, השקיעו את כל חסכונותיהם בפתיחת חנות בקניון מתוך אמונה שהוא יבטיח להם חשיפה ויציבות. חלקם רכשו זכיינות למותגים גדולים, אחרים פתחו חנויות עצמאיות. כולם האמינו שבקניון גדול יימצאו ההמונים. אך כשהמבקרים נעלמים, הקניון מתרוקן, ודמי השכירות נשארים גבוהים, אותם יזמים נותרים לבדם עם הלוואות, מלאי לא ממומש ותחושת אכזבה עמוקה. לא אחת הם נאלצים לסגור חנויות, למכור ציוד במחירי הפסד ולעיתים אף לפשוט רגל.
המסקנה המתבקשת היא שקניון איננו רק בניין או השקעה פיננסית, אלא מערכת חיה שתלויה בהתנהגות הציבור, באיכות הניהול, וביכולת להמציא את עצמה מחדש. בעידן שבו הצרכן משתנה במהירות, מי שלא מצליח להתאים את עצמו נותר מאחור. הקניונים ששרדו בארה״ב ובישראל הם אלה שהפכו למוקדי חוויה, בידור, מסעדות, הופעות, מרחבים פתוחים, שילוב של מסחר ותעסוקה. השאר, כמו Regency Square, יישארו כזיכרון נוסטלגי לעידן אחר, שבו הקניון היה יותר ממקום לקניות הוא היה סמל של תרבות שלמה שנגמרה.
התרעות פיקוד העורף