פוסטים של משתמשים מהאמירויות שמופצים בימים האחרונים ברשתות החברתיות, מתארים ירידות חדות בשוק הנדל"ן בדובאי ויציאה של משקיעים זרים מהמדינה. "אתמול הוצעו וילות ודירות יוקרה בלב דובאי ברבע מערכן, ואני מכיר מישהו שיש לו דירה שהוא מכר ב-40% ממחירה" כתב משתמש אחד, וגם אחרים כאמור משתפים חוויות דומות.
"דובאי, בניגוד לאבו דאבי, אין לה כמעט משאבי אנרגיה. לכן היא בנתה את עצמה כמרכז תיירות, פיננסים ותעופה. שדות התעופה שלה הפכו להאבים בינלאומיים, והעיר עצמה משכה תיירים, אנשי עסקים ומשקיעים מכל העולם", הוא מסביר.
במקביל, האמירויות פעלו באופן אקטיבי למשוך הון אנושי ועסקי. "הייתה שם מדיניות ברורה של משיכת יזמים וחברות. גם בתחום ההייטק, גם בתחומים אחרים. זה השתלב עם תוכניות לפיתוח אנרגיה בת קיימא, ניסיון לבנות כלכלה מגוונת יותר שלא תלויה רק בנפט".
עם זאת, מראש הייתה נקודת חולשה מהותית במודל. "מדובר במדינה של כ-10 מיליון תושבים, אבל רק כשני מיליון הם אזרחים. שמונה מיליון הם עובדים זרים ללא זכויות מלאות ולא מדובר רק בהודים ופקיסטנים, אלא גם באירופאיים וישראלים. זה מודל שעובד כל עוד הכלכלה צומחת והם נדרשים, אבל הוא גם מקור פגיעות".
גולדשטיין מרחיב כי דווקא על רקע המבנה הזה, האמירויות הצליחו למשוך בשנים האחרונות אוכלוסייה רחבה של משקיעים ואנשי עסקים, כולל מישראל ומאירופה. "הרבה מאוד ישראלים וגם אירופאים הגיעו לשם לא רק בגלל הנדל"ן עצמו, אלא בגלל המעטפת. הייתה תחושה של יציבות מוחלטת, של מקום שאפשר לעשות בו עסקים בלי רעש ובלי סיכונים".
לדבריו, אחד הגורמים המרכזיים היה תחושת הביטחון האישי והמשילות. "מדובר במדינה עם כמעט אפס פשיעה. זה משהו שקשה להבין מבחוץ. יש אכיפה מאוד קשוחה, הכל מצולם ומתועד, וההרתעה גבוהה מאוד. אנשים הרגישו שהם יכולים לפעול שם בלי חשש, גם מבחינה עסקית וגם מבחינה אישית".
לצד זאת, הוא מציין את היתרונות הכלכליים הישירים. "המיסוי נמוך מאוד, במיוחד לאנשי עסקים. יש גם תמיכה ממשלתית למי שמעביר פעילות לאמירויות. מבחינת משקיעים, זה שילוב נדיר של סביבה עסקית נוחה מאוד עם סיכון כמעט אפסי, לפחות כפי שהוא נתפס עד לא מזמן".
גורם נוסף היה היכולת של האמירויות לפעול בזירה הבינלאומית מבלי לבחור צד. "הם הצליחו להיות בקשרים עם כולם. גם עם המערב, גם עם רוסיה, גם עם איראן. זה נתן תחושה שהם יודעים לשחק בין הכוחות, ושדווקא בגלל זה הם מוגנים, ובאמת פרמיית הסיכון שם הייתה אפסית".
אלא שלדבריו, האירועים האחרונים אינם רק זעזוע נקודתי אלא שינוי עומק בתפיסה שעליה נשען המודל כולו. "השאלה הגדולה היא לא מתי המלחמה תיגמר אלא אם איראן של היום תשרוד. אם כן, למודל של איחוד האמירויות, כמו שהיה עד סוף פברואר, אין יותר זכות קיום. זה לא יוכל להימשך".
בתרחיש כזה, הוא מסביר, מדינות המפרץ יידרשו לשנות כיוון. "הן יהפכו להיות בפועל וסל תחת השפעה איראנית, לאו דווקא באופן רשמי, אבל כן במובן הכלכלי והאסטרטגי. הן לא יוכלו לפעול מולה. הן ייאלצו להתיישר, וזה משנה לגמרי את כל הסיפור".
מנגד, הוא מציג גם אפשרות אחרת, אך מדגיש כי מדובר בתהליך ארוך ולא ודאי. "אם איראן לא תשרוד במתכונת הנוכחית, אם היא תעבור למודל חלש יותר כמו ונצואלה, אז אפשר יהיה לנסות לחזור למה שהיה. אבל זו תהיה חזרה מאוד איטית, אם בכלל".
כלומר, בניגוד לכל שאר העולם שרק מחכה שהמלחמה תיגמר כדי לחזור לשגרה, מבלי שיהיה אכפת להם יותר מדי מזהות המנצח, המשקיעים הזרים באיחוד האמירויות מבינים שבלי נפילה של המשטר – דבר שלא מובטח כלל וכלל – מה שהיה לא יהיה עוד.
ומכיוון ששוק הנדל"ן בדובאי נשען במידה רבה על ביקוש של משקיעים זרים, ברגע שאם אותם משקיעים התחילו לצאת או אפילו רק להמתין בצד, המחירים הגיבו בהתרסקות מוחלטת.
ד"ר גולדשטיין חותם בהצטרפות לתקוות של משקיעי הנדל"ן מהאמירויות, אם כי מסיבות אחרות כמובן. "לנו נשאר רק לקוות שהמודל הונצואלי הוא שיהיה באיראן לאחר שטארמפ וישראל יסיימו, ולא איזושהי שרידו של המשטר הנוכחי".
התרעות פיקוד העורף