אחד הפרמטרים שמפרידים כלכלה ממדע מדויק הוא הגורם האנושי. כלומר, יש בה פרמטרים כלכליים שקל לכמת למספרים ולהציב בנוסחאות, תוך שימוש בכלים מדעיים כמו ניסויים, תצפיות ועוד. הבעיה היא שהמוטיב האנושי, המרכזי כל כך בכלכלה, הוא חמקמק וחלקלק. ראיתי כבר תיאוריות שתורגמו לתוכניות עסקיות שנראו נפלא על הנייר (או להפך, קטסטרופה) וקרסו (או פרחו) במציאות שבה התנהגות הצרכנים התבררה כבלתי צפויה.
מגרמניה עד יוון
נסקור בקצרה שני מקרים ידועים שבהם תורגמו הישגים ספורטייבים בכדורגל להישגים לאומיים. הדוגמה הראשונה היא מה שמכונה בגרמניה "הנס של ברן": הניצחון בגמר המונדיאל 2-3 על הונגריה הגדולה של פושקאש, אחרי פיגור 2-0 בדקה השמינית. הזכייה ההיא, שהתרחשה במקביל לחזרת המעטים שנותרו מבין השבויים הגרמנים בידי הרוסים, כתשע שנים לאחר סיום המלחמה, סימלה בעיני גרמנים רבים את תום עידן מלחמת העולם השנייה והאסון שהמיטו על העולם – ובסופו של דבר גם על עצמם. הלך הרוח הזה תורגם לתנופה של עשייה, שיקום וביסוס הכלכלה הגרמנית במהלך העשור הבא.
דוגמה נוספת היא יוון של יורו 2004. הטורניר בפורטוגל התקיים זמן קצר לפני פתיחת המשחקים האולימפיים ביוון, ולענייננו: כשהזמן קצר ורשימת החוסרים מתארכת. עד כדי כך חששו בוועד האולימפי הבינלאומי, עד ששקלו ברצינות דחייה של פתיחת המשחקים או אפילו העתקה של חלק מהתחרויות.
הזכייה המפתיעה ביורו העניקה ליוונים את האמונה שהם מסוגלים. לא רק שהעבודות תפסו קצב לא יווני בעליל, אלא שצבא של כמיליון מתנדבים פשט על הרחובות וסייע לתיירי האולימפיאדה ככל שרק הצליח. היה זה מבצע לאומי שתחילתו בשיפור חד במצב הרוח הלאומי בשל הישג ספורטיבי שאין לו השלכות מדידות, אבל יש בו משום רוח גבית לעשייה לאומית.
אז למה זו דוגמה הפוכה? כי אנגליה היא דוגמה לנבחרת גדולה שמודחת לרוב לפני סיום הטורניר (יש לה בסך הכל זכייה אחת לפני שישים שנה בדיוק), כך שאפשר למדוד גם את הירידה, באחת, ממאה לאפס. איך מודדים את הקשר בין הירידה בצריכה להפסד בכדורגל? ובכן לפי מחקר עצוב הרבה יותר, חל זינוק מבהיל באירועי "אלימות במשפחה" ביום ההדחה - ואם רוצים לדייק, אזי נחליף את הביטוי המכובס באלימות כלפי נשים.
מלכודת עכברי מונדיאל
מקובל לחשוב שרמת הכדורגל במונדיאל היא שמעוררת התלהבות ומגבירה את העניין הציבורי בטורניר, אבל יש גם פרמטרים טכניים הרבה יותר. למשל שעת השידור של המשחקים. העובדה שמשחקים רבים, בעיקר בשלב הראשון של הטורניר (שהוא פחות מותח, מטבע הדברים), משודרים בשעות לילה מאוחרות עד לפנות בוקר גורמת לכך שענף האירוח (מסעדות, ברים) לא ייהנה הפעם מגידול משמעותי במחזורי הפעילות, כמו, נניח בטורניר שהמשחקים בו משודרים בכל ערב בשעות שמונה ועשר (יש כאלה גם הפעם, אך ספורים).
מי כן יפרח? מי שיתאים את עצמו לאירוע, למשל בשיווק ממוקד לקהל אוהדים של אחת הנבחרות (לחלקן יש מועדוני אוהדים פעילים בישראל) והפקת ערבים מיוחדים שהמשחק במרכזם (תפריט מזון ומשקאות מיוחד, מוזיקה ועוד). עוד עשוי להרוויח מי שבנוי לעבודה במשמרת לילה מיוחדת שתקלוט "עכברי מונדיאל" גם בשעות הקטנות של הלילה.
אז אחרי כל אלה, אפשר רק להצטער עוד יותר על כך ששוב לא העפלנו לטורניר, למרות הגדלה מגוחכת כמעט של מספר הנבחרות שמשתתפות בו הפעם. רק דמיינו הקרנות פומביות של משחקי הנבחרת על מסכי ענק: שמאלני נופל בחיבוק על צוואר חברו מהימין, מתנחל על קפלינסט, מזרחי על אשכנזי, חילוני על דתי, איש על חברו. תודו שזה היה יכול להיות ריפוי מהיר ולא צפוי לפצע המדמם שנפער בבשרנו.
ללא ישראל במונדיאל נצטרך להתנחם בעלייה קטנה יחסית בפעילות המשקית בשל הטורניר, וכמובן בעובדה הברוכה שהמתיחות העיקרית בנגב המערבי עוברת מגבול עזה לזה שבין הקיבוצים אור הנר לברור חיל: הראשון צבוע בתכלת ולבן של ארגנטינה, השני בצהוב וירוק של נבחרת ברזיל.
התרעות פיקוד העורף