למה לא?
הלאה, להשקעות. רוצים לקנות קרנות נאמנות ישראליות? קרנות סל איריות? אתם לא יכולים. רק מכשירי השקעה אמריקאיים. אתם אפילו לא יכולים לפתוח חשבון בבית השקעות בלי לעבור תהליך סיזיפי ומתיש, ובבנק הדיגיטלי וואן זירו, למשל, גם זה לא יעזור. אזרחים אמריקאים? אתם לא יכולים לפתוח חשבון. נקודה.
ואיך אפשר לדבר על השקעות בלי לדבר על ההשקעה האהובה על ישראלים - נדל"ן. אין דבר שישראלים אוהבים יותר מאשר את הפטור ממס שבח במכירת דירה ראשונה, אלא שלאזרחים אמריקאים יש קריטריונים קצת אחרים. הם צריכים אשכרה לגור בדירה תקופה מסוימת. זכיתם במחיר למשתכן בדימונה וסוף סוף חלפו שבע השנים? יש לכם שתי ברירות: או לשלם מס שבח על החלק היחסי של בן הזוג האמריקאי, או לעבור לגור בדימונה. בהצלחה.
למה כן?
אז למה בכל זאת יש לא מעט אנשים שמוכנים לעבור שבעה מדורי גיהינום בירוקרטיים כדי להשיג לילדים שלהם דרכון אמריקאי? שוב, רק מבחינה כלכלית נטו (אם כי מובן שגם לשאר השיקולים יש אספקטים כלכליים)? כסף. ולא מעט ממנו.
קצבת הילדים האמריקאית, שבבסיס היא בכלל זיכוי מס, אבל מכיוון שבדרך כלל אתם לא משלמים שם מס הכנסה הכסף פשוט מועבר לחשבון כמו קצבה, יכולה להגיע ל-1,700 דולר בשנה לילד. כשמכפילים את זה ב-17 שנים, ואז בשלושה ילדים בממוצע, מקבלים כבר סכום נאה של 86,700 דולר. לזה תוסיפו אלף דולר בשנה במהלך הלימודים של הילדים באוניברסיטה, והופ - כבר אנחנו כבר מגרדים את רף המאה אלף דולר מלמטה - קצת פחות מ-300 אלף שקל בשער הנוכחי (וכזכור, בשלושת העשורים האחרונים השער היה אפילו גבוה יותר).
ואם תוסיפו לזה אפילו ריבית סולידית מהשקעה בפיקדון או אג"ח, אנחנו כבר מתקרבים לחצי מיליון שקל - וזה עוד בלי שדיברנו על השקעה במניות או ריבית דריבית. פתאום העלות של רואה החשבון נראית כמו כסף קטן.
אז איפה הקאץ’? כי יש יתרונות כלכליים, יש חסרונות, תכניס הכל לאקסל ותראה מה מנצח. מה יש פה להתבחבש? האינטואיציה נכונה כמובן, אבל הבעיה היא שהעמודות בטבלה לא עומדות אחת ליד השנייה - כל היתרונות בטבלה שלי, כל החסרונות בטבלה של הילדים שלי. קצבת הילדים מהדוד סם, ממש כמו כאן בישראל, תגיע לחשבון הבנק שלי ושל אשתי. את מס השבח על דירת שלושה חדרים ורבע בנוף הגליל בעוד 35 שנה הבן שלי ישלם. הוא זה שלא יוכל להיות עצמאי או להשקיע במה שבא לו. ולכו תדעו כמה תעלה דירה בנוף הגליל עוד יותר מחצי יובל. איך מכניסים את כל זה לאקסל?
ולא צריך ללכת רחוק עד שהילדים שלי יהיו בני ארבעים, אני מרגיש את זה כבר עכשיו. רננה אשתי כאמור אזרחית אמריקאית, ובכנות זה די סיוט. חוץ מזה שלא היינו צריכים לשלם על הוויזה שלה ושהצלחנו לקנות כרטיס כניסה לפארקים הלאומיים בתעריף של מקומיים - זה בעיקר דופק אותנו. אז היא לפחות יכולה לגלגל את האזרחות דור אחד הלאה וככה "להחזיר את ההשקעה", אבל הילדים שלנו, עברי וצור, כבר לא יוכלו. הם ייתקעו רק עם החסרונות. לכן עד היום התשובה שלי הייתה תמיד "לא".
לאלישב היו לא מעט טיעונים טובים - חלקם גם, לא עלינו, לא כלכליים - ואתם מוזמנים להאזין לפרק המלא שיעלה בתחילת השבוע. אבל הטיעון ששכנע אותי היה פשוט למדי - עדיף ציפור אחת ביד משתי חובות דיווח ל-IRS על העץ. אנחנו חיים בעולם שבו מלחמה עם איראן פעמיים בשנה הפכה לשגרה, מישהו באמת יודע מה יהיה עוד 35 שנה? תהיה בכלל נוף הגליל? אולי הם ישנו את השם שוב?
מתישהו, אמר אלישב, האמריקאים יתעוררו ויבינו שחוץ מאריתריאה הם היחידים שמקבלים דוחות ומשלמים קצבאות ילדים למיליוני ילדים שבכלל לא חיים שם, ואז הם יסגרו את הברז. זה הרי לא הגיוני. עשינו עכשיו ביחד את החישוב של מאה אלף דולר למשפחה, והכסף הזה לא בא מהאוויר - משלם המיסים האמריקאי משלם אותו, ומתישהו יימאס לו. זה רק עניין של זמן.
בינתיים, מה שהוא מציע לעשות הוא פשוט לשים את הכסף בצד ולהשקיע אותו בשביל הילדים. יכול להיות שרשות המיסים האמריקאית תבוא להציק להם כשיגדלו, ויכול להיות שלא. מי יודע. אבל לפחות הם ימלאו את הדוחות כשיש להם 150 אלף שקל בתיק ההשקעות. זה בטח יותר נחמד מלמלא אותם בלעדיהם.
וחוץ מזה, הוא אומר, תמיד אפשר לוותר על האזרחות. נכון, זו פרוצדורה, זה לוקח זמן, והם ימשיכו לפקוח עליך עין עוד כמה שנים כדי לוודא שלא הסתרת איזו בוננזה. אבל יש דלת יציאה. זו לא חתונה קתולית. אפילו המחיר של ויתור על אזרחות, שפעם היה כמעט 2,500 דולר, ירד השנה דרמטית לכ-450 דולר.
פייר, השתכנעתי. מהבחינה הכלכלית, זאת אומרת. את ה"לא" הנחרץ מהשנים האחרונות המרתי ל"אולי". בביקור הנוכחי זה בכל מקרה כבר היה מאוחר מדי, יש טונות של טפסים ובירוקרטיה למלא, אבל חכי לנו, אמריקה. אנחנו עוד נחזור.
התרעות פיקוד העורף