לעולם לא נדע מה עבר עליה שם בעזה, נמלטת מההפצצות הקשות וסובלת מחרפת רעב, קור וצמא. כלבה קטנה, בת 3 וחצי, ששרדה תופת קשה, כמהה ליד מלטפת ולביטחון הבית שהיה לה. שנה וחצי היא שוטטה לבדה בין ההריסות, וכששמעה את אביעד, לוחם גולני, שהבחין בה, אומר לה “שלום" בעברית, היא הרגישה שהוא יהיה זה שיציל אותה. היא הלכה אחריו וסירבה להרפות, עד שלקח אותה לידיו, ליטף והחליט להביא אותה איתו הביתה, לישראל.
את הגבול חצתה בתוך ג'יפ צה"לי, יושבת בארגז מרופד. משם לקח אותה המילואימניק, שכבר חשב לקרוא לה “מורג", על שם הציר, לבדיקה אצל וטרינר. שם התברר שזוהי בילי, כלבה מסוג קבליר קינג צ'ארלס, שככל הנראה נחטפה לעזה ממשפחת מאור־דנציג מניר עוז ב־7 באוקטובר.
התמונה של בילי האבודה הופיעה שוב ושוב בקבוצת הפייסבוק “קבליר קינג צ'ארלס - ישראל", שמונה 20 אלף חברים, ובקבוצת הוואטסאפ הפעילה שלה, “הגרעין הקבלירי של נויה", שבה 900 חברים. כשהבלתי ייאמן קרה, ובדרך נס בילי שבה הביתה, ההתרגשות הייתה עצומה.
“תיארתי לעצמי שהוא מאוכזב שבילי לא תהיה שלו, אז עשיתי כמה טלפונים והשגתי לו גור, ותומר מיד נסע להביא אותו", הוסיפה אליאסי. “המילואימניק ממש התרגש. הוא עוד חודש במילואים, ועד אז הגור יהיה אצלנו בריזורט, נטפל בו והוא יוכל לבוא לבקר אותו מתי שיוכל לצאת, כי זה קרוב. אם צריך, נלך אליו לשער בגבול".
נותנים את הלב
לפני שנמשיך - גילוי נאות: אני אמא גאה לשני קבלירים ואוהבת עד כלות את הכלבים טובי הלב האלה. את נוייר בן ה־13, שנולד בהונגריה (יש לו דרכון, נשבעת), קנינו כשהיה בן חצי שנה. כן, קנינו, כי קבליר זה כלב גזעי שעולה בין 6,000 ל־8,000 שקל, וזו ההשקעה הכי משתלמת שעשיתי.
לפני ארבע וחצי שנים הצטרפתי לקבוצת הפייסבוק של נויה. כשיצאה לפרויקט האימוצים הראשון שלה - הצלת קבלירים שנמצאים במצוקה וחילוצם, בתשלום מופחת, מבתי גידול פיראטיים או מבעלים שהחליטו לוותר עליהם - החלטתי להביא לנוייר אח. כך הגיעה אלינו דיאנה, כלבת הרבעה בת שנה, שכבר הייתה אחרי ניתוח קיסרי, בלי שבב, בלי חיסונים, ולא ידעה ללכת עם רצועה או לאכול מקערה.
לאט־לאט היא נכנסה לנו ללב ואיתה גם נויה ותומר, שמאז כבר יצאו לעשרות מבצעים כאלה, שהצילו “ילדים על ארבע", כמו שהיא קוראת להם, ושימחו משפחות. את חלקם, בעיקר את המבוגרים יותר, אימצו בעצמם.
ולכל מי שדוגל בסיסמה “כלב לא קונים, כלב מאמצים", נקדים את הכעס המבעבע ונאמר שאם כלב גזעי גדל בבית ראוי ומפוקח, אז גם לו מגיעה משפחה - בטח אם היא נותנת לו את הלב. ובקבוצת הקבלירים של נויה ותומר יש המון ממנו.
אליאסי, 42, גרה כל חייה בשדרות ותמיד אהבה כלבים. את ליידי, הראשונה שלה, קיבלה ליום ההולדת בכיתה ג' מהכלבייה העירונית בקופסת נעליים. “היא תהיה אצלנו שבועיים ונחזיר אותה", אמרה אמא שלה, אבל ליידי נשארה צמודה לנויה 19 שנים, הופיעה לצידה בספר המחזור, באה איתה לבסיס חיל הים באילת, וכשנפטרה נויה התאבלה עליה עמוקות.
“שנה אחר כך הלכתי לסרט ‘סקס והעיר הגדולה'. לשרלוט הייתה קבלירית ואני התאהבתי. כשחזרתי הביתה ביררתי על הגזע וגיליתי שכלב כזה עולה 6,000 שקל. לא היה לי כסף, אבל החלטתי שיהיה לי קבליר. חסכתי שקל לשקל, ובמאי 2010 הלכתי לתערוכת כלבים וראיתי את אטלס, קבליר טריקולור יפהפה. רציתי שהבת שלו תהיה שלי. שילמתי על אלמה עוד לפני שנולדה, ושם התחיל הרומן שלי עם הקבלירים. מאז אני לא זוכרת את החיים שלי לפני.
“קבליר הוא לא כלב רגיל. הם אצילי נפש, המזג שלהם מלכותי. כל הכלבים מהממים, אבל הם קומפלקס של יופי ואופי. החיסרון הגדול הוא מחלות הלב. אלמה החזיקה שמונה שנים עם טיפול תרופתי והגיעה לגיל 15. את ג'וקה, גורה שנדרסה והצלתי, רציתי למסור לאימוץ, אבל אף אחד לא ענה למודעה, אז היא אצלי כבר 16 שנים".
“אף אחד לא יגיע"
עד שהגשימה את חלום חייה, להפוך את הקבלירים למרכז עולמה העסקי, עבדה אליאסי בכל עבודה שאפשר היה להרוויח בה כסף. היא ניהלה סניף של אירוקה בנתיבות, מלצרה, ניקתה בתים, עבדה במרכולית בקיבוץ, עשתה בייביסיטר ועד לפני כחודש הייתה פקידת קבלה אצל רופא. כשאימצה את אלמה התחילה להיות פעילה בקבוצת קבלירים שנפתחה בפייסבוק, העלתה פוסטים מצחיקים והפכה לאחת הכוכבות שלה. כשמישהי ביקשה ממנה לשמור לה על הכלבה היא הלכה לראות איך נראה פנסיון, ונחרדה מהתנאים שבהם הוחזקו הכלבים – הלכלוך, ההזנחה וחוסר תשומת הלב.
“הבית שלנו נבנה עם ממ"ד ענקי. זרעתי בהם את ההתניה של הליכה אליו מהרגע הראשון. יש על האי במטבח חטיפים, וברגע שיש אזעקה שואלים ‘מי רוצה חטיף?' והם רצים לשם. תמיד יש מוזיקה כיפית, יושבים על הרצפה ומתחבקים איתם – וחוזרים לשגרה. הקולגה שניהל את קבוצת הפייסבוק ביקש ממני לקחת אותה עם 7,000 אנשים. היום יש פי שלושה.
“כדי לבנות קהילה חזקה צריך מסרגות זהב שאיתן אוספים את הטובים ביותר. מישהו שעזרתי לו בעצה עם הכלב, למישהו אחר סייענו בגיוס כסף לטיפול דחוף ואנשים שהפכו לחברים שאנחנו עושים איתם שבתות וחגים. אני בוחרת את מי אני מכניסה. יש כאלה שמנסים להטיל דופי, אבל הקהילה הזאת עוד לא התחילה לגרד את הפוטנציאל שלה".
טלוויזיה דולקת וסכין
בניגוד לקהילות אחרות ברשת, אין כאן שום פרסום סמוי או קוד קופון, אלא נתינה, פרגון ועזרה הדדית. תומר ונויה משווקים דרכו את הריזורט שלהם, אבל בדרך אלגנטית. את המיתוג בתור "ריזורט" נתנה אחת מחברות הקבוצה, אחרי עוד שיח על התנאים המופלגים שהכלבים מקבלים שם. מארוחות מדוגמות בקערות אישיות, שירותי נקיון 24/7, סדר יום מובנה עם שעת משחק, מנוחה והאכלה, ואמונה אמיתית בכוחה של הלהקה, שהופכת תוך רגע את הכלב הכי חששן לחלק מ"החבורה".
מדי פעם מסתננים פנימה גזעים אחרים, שמתקבלים גם הם בכשכושי זנב. “אנחנו נתקלים בתופעה של סגירת בתי גידול מקצועיים בגלל בירוקרטיה מתישה. מצד שני יש גידולים פיראטיים לא מפוקחים, שמחזיקים את הכלבים במצב נורא. אני כאן כדי להמליץ איפה יש בתי גידול טובים - ואיפה יש כאלה שבטוחים שהם טובים, אבל רחוקים מלהיות כאלה. לקבלירים יש אמא, וזאת אני. אף אחד לא שם את הלב, שמו רק את הכסף".
“לענות למישהי באחת בלילה כשהיא בוכה כי הכלב שלה במצוקה, להתקשר לבית החולים הווטרינרי בבן שמן ולהיות איתה על הקו. או מישהי שמעירה אותי בחמש בבוקר ומספרת שהכלבה שלה מתה בהמלטה – הפכתי עולמות כדי למצוא אמא מניקה לגורים והדרכתי אותה איך להעביר אותם אליה. זה לא ללכת לארוחת חג כי יש כלב בריזורט שלא מרגיש טוב. אני עושה את זה כי זה מה שהלב שלי אומר. או חילוצים מבתי גידול פיראטיים, ששם צריך לעטות מסכה קשוחה כדי לחלץ משם כלבים עם מבט בעיניים שעושה לבכות, ולשלם עליהם מראש - בלי לדעת אם מישהו בכלל ירצה לאמץ אותם.
“הפכנו לקורת גג לכל מה שקשור בגזע, חילוצים, אימוצים, אוכל, מוצרי פנאי – כל מה שטוב ואמין זה אנחנו. לכל ילד שמגיע אלינו יש כינוי. אין מישהו בקבוצה שלא מכיר את ‘החרצן', ‘נתן שרנסקי' או ‘עליזה'. ויש משפטים שהם רק שלנו: ‘גם היום את מלכת היופי', שמופיעים שוב ושוב בסרטונים שאנחנו מעלים במהלך כל יום.
“בגלל שידעתי מה זה לאבד ולהיות אבלה על ילד על ארבע, כשהכאב קורע את הגוף כשחוזרים לבית ריק, הגעתי להחלטה שאני רוצה להקה משלנו. יש לנו שמונה בינתיים, ויהיה גם תשיעי. ארבעה מהם בגילֵי 9־12 שאנשים לא רצו בהם יותר".
7 באוקטובר תפס אותם עם 23 קבלירים בבית. כולם רצו לממ"ד בשש וחצי בבוקר, ונשארו סגורים שם במשך שלוש יממות. “תחמנו בגדר את הכניסה לממ"ד, והם הבינו שמשהו קורה. אף אחד לא ביקש לצאת, אפילו לא נבח. את הצרכים הם עשו על מגבות, שזרקנו מחלון הממ"ד לגינה. ישבנו שם עם טלוויזיה דולקת וסכין, למקרה שמישהו ייכנס פנימה, וככה התחלנו את השנה הקשה בחיינו.
“ביום השלישי, כשעוד היו מחבלים בשדרות, תומר יצא להחזיר את חלקם לבעלים בנקודת איסוף. ביום השלישי ביקשנו חילוץ, ואם לא הקבוצה והכוח שלה, לא הייתי יוצאת משם. ארגנו לנו דירה בתל אביב, מילאו אותה בציוד ואוכל והיא הפכה למקום עלייה לרגל. אנשים באו ובכו לי על הכתף. בלילות הייתי מתעוררת ספוגה בזיעה.
“החלטנו לחזור הביתה כשהרגשתי שאני לא יכולה יותר, שהכל מתפרק. בקושי היו פה אנשים. כשהודעתי שאני פותחת מחדש את הריזורט אמרו לי שאף אחד לא יגיע. לא ויתרתי. שדרות זה הבית שלי. חזרנו לעבוד, בהתחלה בטפטופים, ואז התחילו לסגור איתנו לחצי שנה ושנה קדימה. לפני חודש עזבתי את העבודה הנוספת ועכשיו אני רק בריזורט, וזה גורם לי אושר עצום. הקבלירים יודעים לחטא ולרפא את הנפש. כשיש פה אזעקות אני שואלת את עצמי איפה בטוח במדינה הזאת, אבל לא אעזוב שוב את הבית שלי. בית לא עוזבים".
התרעות פיקוד העורף