לפני כמה ימים התבקשתי על ידי משפחתי להזמין מקום לחמישה סועדים לשישי בערב בסוף השבוע הבא. 11 ימים לפני המועד. מבחינת רוב המסעדות הפתוחות בשישי בערב מדובר בשעות השיא והזמן העמוס ביותר בשבוע. על כן דחקתי במשתתפים להקדים - והצעתי שנקבע לשעה 18:00 בערב. שוטטתי במנועי החיפוש הייעודיים להזמנת מקום במסעדות - הכל מלא. שישי בערב, חשבתי בתסכול מסוים, לא בשמונה בערב - אבל עדיין, הכל מוזמן מראש. איך זה מתיישב עם מצוקת המסעדנים? אחרי המסעדה הרביעית שאת שמה הקלדתי הייתי כבר די מתוסכל, ועל פי המלצת חברה הזמנתי מקום לבר יין שמתפקד גם כביסטרו. כולי תקווה שיספק את הסחורה.
במשך שנים רבות זה היה המצב, עד שהליכוד הפך למפלגת שלטון שבעה ומושחתת נוסח “המערך" של פעם - וגרוע ממנו: את הרשימה לכנסת קובעים קבלני קולות שחלקם שלוחי ארגוני פשיעה, ואת הג'ובים מחלקים, ממש כמו המפא"ינקים של פעם, לאנשי שלומם. לא משנה מה אתם חושבים על כיבוש עזה מחד או על סיום המלחמה מנגד - העובדה היא שגם בנושאים שאין לגביהם מחלוקת, כמו שיקום הצפון והנגב, למשל, הממשלה הזאת לא מצליחה לשים אבן על אבן. למה? כי המנגנון חולה, מושחת ורקוב. כי עסקנים סוג ג' ממונים לתפקידי מפתח שדורשים יכולות ביצוע וניהול.
אם בגין התגאה בכך שהמהפך שהנהיג חיסל את שלטון הפרוטקציה בחסות הפנקס האדום, אזי באו רגב, אמסלם ודומיהם והוכיחו שאפשר להיות רקוב יותר מהמערך בשלהי תקופת שלטונו. אם לא יבוצע ריסטרט מהיר יתברר שהליכוד סיים את תפקידו ההיסטורי, לפחות בכל הקשור להיותו מחולל שינוי חברתי. כי מבלי משים חזרנו להיות חברה מעמדית יותר, שבה המוביליות החברתית פחותה. הנפגע העיקרי מכך הוא המעמד הבינוני.
הרי העני נשאר עני, העשיר נותר עם כספו, אבל המעמד הבינוני הפרוגרסיבי (לאו דווקא כתפיסת עולם ליברלית־חילונית, אלא כמי שמאמין בהתקדמות כבדרך חיים - השכלה גבוהה שמייצרת הכנסה משופרת וצבירת רכוש שתקדם אותו במדרג הסוציו־אקונומי מדור לדור) מתוסכל: המיסים המאמירים שוחקים אותו, הריבית הגבוהה מקשה עליו לגייס ממון כדי לפתח עסקים קטנים ובינוניים, הירידה בשירותים שמספקת המדינה (למשל בחינוך ובבריאות) פוגעת לו בכיס, שכן הוא נדרש לממן חינוך משלים לילדיו ושירותים רפואיים מתקדמים באמצעות ביטוח פרטי יקר, וכך הוא הולך ונשחק. אם פעם השאיפה שלו הייתה להפוך את הדשא שלו לירוק יותר כמו זה של השכן, המטרה שלו עתה היא לשמור על הקיים.
גם כשהוא מבקש לעצמו את מנעמי החיים שעד לא מכבר היו זמינים לו, הוא מגלה שאלה הפכו פחות נגישים: הבינוניים־פלוס, אלה שפעם היו ממלאים את המסעדות היקרות וטסים לחו"ל במחלקות היוקרה, הצטמצמו מעט ופלשו לטריטוריה שהייתה פעם שלו: עתה הם ממלאים את המסעדות של “עד 200 שקל לסועד" ומסתערים על הדילים לחו"ל.
וזה מפחיד יותר מכל איום ביטחוני, כי בניגוד לאיום מבחוץ, המלחמה הזאת היא אוטו־אימונית, כלומר הגוף תוקף את עצמו אחרי שמערכת החיסון שלו איבדה את הסבילות החיסונית. הסבילות החיסונית של חברה דמוקרטית מתקדמת היא המעמד הבינוני: הוא שמתגייס מתוך הזדהות עם המדינה ומוסדותיה, הוא שמשלם מיסים והוא שדוחף את ילדיו לרכוש השכלה, להתקדם ולהצטיין. את אובדן היכולת שלו לחלום לא תמצאו באף סטטיסטיקה, אבל דווקא האלמנט החמקמק הזה הוא הסימפטום המובהק ביותר לחברה שנפטרת מהנוגדנים שהפכו אותה לעמידה וחזקה כל כך, כמו שנדרש מאיתנו להיות בעת ובסביבה הזאת.
התרעות פיקוד העורף