הסקר שהולך לטלטל את המדינה - והתסריט שהישראלים חוששים ממנו

כך, גם כאשר אנחנו נדרשים לצמד מילים אחר כמו למשל "משבר הדיור" (לפעמים גם "מצוקת הדיור"). גם כאן המחשבה נודדת אל זוגות צעירים שמנסים להקים את הקן המשפחתי שלהם בדירה בבעלותם, נאבקים  להשיג הון ראשוני, זכאות למשכנתה – וכמובן בצורך לעמוד בתשלום החודשי בסביבה של ריבית מאמירה.

מחיר החיים

מובן שעל כל אלה יש להוסיף גם זקנה מכובדת, כזאת שלא תחייב בחירה בלתי אפשרית בין מזון, תרופות והסקת הבית בחורף. כלומר, רצוי שתאפשר גם כמה שנים בדיור מוגן מהסוג שמאפשר חיים בסביבה בטוחה מבלי להיות לנטל על הילדים והנכדים. שנתחיל לחשב כמה עולה החלום המאוד שגרתי, שלא לומר הצנוע הזה?

ובכן, דירה באזור סביר במרכז הארץ תעלה לפחות 2 מיליון שקל. עזרה לילדים, אפילו בהנחה שההורים של בני הזוג העתידיים שלהם יתרמו סכום דומה – ושגם אותו ייאלץ הזוג הצעיר להשלים במשכנתה - מחייבת חיסכון של לפחות חצי מיליון שקל לכל ילד – והנה הגענו כבר ל־3.5 מיליון רק על נדל"ן.

הבעיה היא שהעובדה שמדובר בצרה גלובלית, לא צריכה לנחם איש מאיתנו, בעיקר בגלל שאין לנו את הפריבילגיה לקרוס חברתית: במדינה אחרת תתבטא קריסה כזאת בחוסר יציבות פוליטית, בפשע גואה ובכל מיני רעות חולות אחרות, אבל לא תהיה סכנה להישרדותה של אותה מדינה במרחב עוין.

לא כך בישראל: כאן אנו חייבים את החיבור למדינה ואת הלכידות החברתית לא כלוקסוס, אלא כתנאי ראשון במעלה לקיום. לפיכך, יוקר המחיה המאמיר, שנראה לרובנו כמו משהו שמתבטא בעיקר בקנייה השבועית בסופרמרקט, הופך לאיום קיומי.

זאת ועוד: פוליטיקאים שמתייחסים אליו כאל מטרד שולי בין נושאי החוץ והביטחון של ישראל, חוטאים לא רק להבטחתם להילחם בו (אתם מוזמנים לצפות שוב בתעמולת הבחירות של רוב המפלגות שמרכיבות עתה את הקואליציה) אלא גם לחובתם לשמור על מדינת ישראל בחיים. לא פחות מכך. ועל כן אמרו מעתה: יוקר המחיה הוא סכנה קיומית למדינת ישראל.