השבוע התחתנתי. הנה לכם צמד מילים שלא חשבתי שאפתח בו אי פעם טור אישי. כיוון שזו לי הפעם השנייה (הקודמת הייתה לפני כמעט 34 שנים), הרי שיש לי קצת פרספקטיבה, לא רק על זוגיות בכלל ומוסד הנישואים בפרט (שני נושאים מרתקים כשלעצמם, אבל לא שייכים למוסף כלכלי), אלא גם נקודת מבט שחוצה דורות בכל הקשור לתעשיית החתונות.
הפעם הראשונה שלי הייתה מעט לפני גיל 23. בחרנו ביחד עם ההורים (שלה ושלי, ששילמו עבור האירוע) מיקום (בריכה באחד הקיבוצים) וקייטרינג נחמד. את הדי.ג’יי בחרנו בעצמנו. היה שמח, ואפילו לא רק בגללנו: היינו הזוג הראשון בחבר'ה להינשא, בתקופה שבה חברינו רק החלו לשוב מהטיולים הגדולים מסביב לעולם – ועבור רבים היה זה מפגש המוני ראשון מאז השירות הצבאי בנח”ל.
זאת ועוד: באותם ימים החל טרנד החתונות בחוץ, כלומר – לא באולם, ומעבר לכל אלה, ההוצאות של הורינו היו שפויות: אולי לא מבוטלות כמו בדור שלהם, שהתחתן בבית הוריו עם סנדוויצ’ים ושתייה קלה, אבל גם לא ההפקות הגרנדיוזיות שמקובלות היום. בעשורים האחרונים התפתח הענף והיה לתעשייה. כך למשל הוסבו בתי אריזה והיו ל”מתחמים”. גם הריטואל הפך משמים: נוסעים בפקקי תנועה כבדים של סוף יום עבודה אל מחוץ לעיר (אם אתם לא הזוג הצעיר, דעו שמקובל לריב בדרך), פוסעים בנעליכם הטובות על משטח זרוע חצץ, כי ההוא עם הסטיק לייט דרש שתחנו רחוק.
אז מזדהים ומקבלים פתק קטן עם מספר השולחן, “מצביעים” בקלפי־כספת, לוחצים את ידי ההורים של הצד שאתם לא מכירים ונשאבים אל הבר ודוכני האוכל של קבלת הפנים, שכולם ייסגרו דווקא כשתתחילו ליהנות. אז יזמין אתכם הדי.ג’יי לאזור החופה, בו תיאלצו לסבול מסכת ארוכה מדי (ובמקרים קשים גם מצגת!), עד שקרב פנימי יתחולל בנפשכם: האם להישאר לעיקריות ולהשיב לעצמכם חלק מעלות האירוע, או שמא לחתוך עוד לפני שבירת הכוס ולהספיק למחצית השנייה של רבע גמר המונדיאל (מי מתחתן ביום כזה?).
בכך לא תמו תלאותיכם, כי למחרת לא תצאו ידי חובתכם מבלי לשלוח הודעת טקסט שמתארת כמה מיוחד ושונה היה האירוע – והעובדה שאין אפילו קורא אחד שלא יודע על מה אני מדבר רק מוכיחה שכולנו שקרנים: זו הייתה עוד חתונה גנרית. הייתם כבר בלפחות עשרים כאלה בימי חייכם, ועונת החתונות השתא רק החלה.
מדובר בווין־ווין, העסקה המשתלמת של הקיץ: גם תחסכו חצי מהקנס, גם תיזכרו לנצח כמי שהיו נדיבים ושלחו מתנה למרות שלא הגיעו (ולא עלו שקל אחד למארגנים), והכי חשוב – לא תבזבזו משהו כמו שלוש־ארבע שעות שאיש לא ישיב לכם לעולם. זה הטיפ הקטן שלי. הטיפ הגדול מיועד לבעלי האירוע: קודם כל מזל טוב, בצירוף איחולי זוגיות טובה וממושכת ככל שניתן. עכשיו לשאלה השנייה: תגידו, השתגעתם?
אני לא רוצה להיות המלאך בדמותו של רואה החשבון שיושב על כתפכם ולוחש לכם שבקרוב תצטרכו את הכסף הזה כתשלום ראשון עבור הדירה. ממש לא. אני רק רוצה להזכיר כמה דברים, וראשית - לכלה: מערכת של שלוש שמלות שלא תלבשי יותר לעולם היא קרוב לוודאי ההוצאה הכי מיותרת שתעשי בחייך. מילה גם לך, חתן גיבור וקרניבור: אין שום דרך בעולם להגיש לכמה מאות אנשים בו־זמנית ולהשיג תוצאה איכותית. גם אם תביאו את מיטב השפים בישראל לבשל בחתונה שלכם, זה עדיין ייצא טעים פחות מאשר במסעדות שלהם.
מה אתם אומרים, שההורים לוחצים? אם כך, שיתכבדו ויארגנו אירוע משל עצמם! האמינו לי, כהורה לילדים גדולים וכסב: עצם העובדה שתתחתנו, בעידן שבו יש כל מיני אלטרנטיבות, תגרום להם אושר גם ללא אירוע. מתעקשים לחגוג בכל זאת? נהדר: דמיינו את המסיבה הכי שמחה שאתם יכולים לחשוב עליה, חשבו על האנשים שבאמת בא לכם לראות, במה שאמור להיות הרגע הגדול שלכם (אני די בטוח שתמצאו שמנהל המחלקה בעירייה שבה עובדת אמא או אחות של השותף של אבא אינם נמנים עימם), כלומר, לכל היותר כמה עשרות אנשים – ועכשיו ארגנו את מסיבת חייכם.
שפר עליכם גורלכם ויש לכם המון כסף? אדרבא: עשו את אותו הדבר, רק בחוף פרטי באי יווני שאליו תזמינו כמה עשרות חברים טובים ובני משפחה מדרגה ראשונה. כך גם תזכו באירוע מיוחד באמת וגם לא תטריחו שארי בשר רחוקים שייתקעו בפקקים, רק כדי להאכיל אותם באוכל בינוני ו... עזבו: גם אם לא שעיתם לאף אחת מהעצות שהשאתי עתה לרגל נישואיכם, לא נורא – שיהיה במזל טוב, כי בסוף - אהבה היא כל הסיפור.
התרעות פיקוד העורף