"אני מציעה שתבטלו את הקרוקטים, זו מנה גדולה ופלטת הדגים ופירות הים שהזמנתם גדולה מספיק לשני אנשים", אמרה לנו המלצרית באנגלית רצוצה, אבל בחיוך שהאיר את כל החלל.
נעבור לרגע לדבר על מערכת הבריאות שלנו, לא רק בגלל שאני אחרי שבועיים של הגזמה פראית בכמויות האוכל, אלא מפני שאני מבקש להיות הוגן עם המסעדנים, שחלקם נמנים עם חבריי.
מה הקשר? ובכן, לפעמים לא צריך להיוולד חזיר בשביל להפוך לכזה. למה אני מכה ישר מתחת לחגורה ואיך זה קשור למערכת הבריאות בישראל? ובכן, יש מקרים שבהם המערכת מסלילה אותך להיות חמדן.
ברור לי שיש לא מעט רופאים שכל חייהם המקצועיים הם מסע קדוש להצלת חיים, ברור לי שאין כמעט סטודנט לרפואה שלא החל במסעו הלימודי-מקצועי המפרך מבלי לרצות להיטיב עם הבריות. והנה, על אף כל הכתוב לעיל, יש לא מעט מקרים של רופאים בכירים שהפכו לבני אדם בלתי נסבלים. הם לא אנשים רעים, אלא פשוט מי שחושלו במסע ייסורים: לימודים קשים, התמחויות אינסופיות, עבודה במשמרות לא הגיוניות – ואז מעבר לעולם שבו הם יכולים לקבל פציינטים באופן פרטי, לתעדף את אנשי שלומם בתורים לבדיקות וטיפולים ועוד.
במקום שרופא צעיר יתוגמל כהלכה כבר מהימים הראשונים במערכת – ושכרו ישודרג באופן הגיוני, אבל גם יצמצם את יכולותיו לפתוח קליניקה פרטית, שבמקרים רבים היא מסלול עוקף-תורים, המערכת מדכאת את הצעירים, מעבידה אותם בפרך – ואז פותחת להם אפשרות להרוויח לא מעט באופן פרטי.
כלומר, בתוך כל רופא בכיר שנראה לנו חמדן (וכמובן, אבהיר שוב שלא כולם כאלה, תודה לאל), מסתתר סטז'ר עייף שסיים עתה משמרת של 36 שעות – ומוסלל לפצות את עצמו בבגרותו.
הנדיבות שנשכחה
למה אני מונה את כל הנסיבות המקילות לזכות המסעדנים? כדי להטיח בפניהם של רבים מהם שהפכו להיות חמדנים – וזה הביטוי העדין ביותר שיכולתי לבחור בו, לעומת ביטוי מקביל מעולם החי.
איך כל זה קשור להמלצת המלצרית מפסקת הפתיחה של הטור הזה? ובכן, כפי שציינתי, קדמו לה כבר שלושה קולגות, שראו איך אנחנו מתלהבים מהתפריט ומזמינים עוד ועוד מנות.
עלי להודות שלמרות חיבתי לאוכל טוב והקיבולת העצומה שפיתחתי עם השנים למזון ומשקה, הרי שברוב המקרים הם צדקו: המנות שהזמנו, אפילו תחת הכותרת המחייבת מנות קטנות של טאפאס או פינצ'וס, התגלו כגדושות.
אותה פלטת-ים למשל, שרק מפאת ענייני כשרות לא אפרסם כאן את תמונתה, התבררה כמשהו שאף שהתפריט מעיד עליו שהוא מיועד לשני סועדים, היה משהו שאפילו ארבעה אנשים היו מתקשים לחסל (לגברת ולי זה לקח יותר משעה).
יצא לי להיות נוכח כבר בלא מעט תדריכי מלצרים קודם לתחילת משמרת. הבעלים, השף או מנהל המשמרת מדרבנים אותם למכור כמה שיותר, מדגישים איך “לדחוף" לסועדים גם יין יקר יותר משהזמינו ודוחקים בהם לעודד הזמנה של "מנות היום" – שבמסעדות הטובות מעידות על חומר גלם שהצליח השף להשיג במיוחד, ובתשעים אחוזים מהמסעדות הנותרות מורכבות מחומרי גלם שתוקפם עומד לפוג.
כל זה עוד לפני שנדרשנו לגודל המנה, שלפחות בכל מה שאמור לגבי תל אביב, כבר דורש ייצור מיוחד של צלוחיות כדי שלא יגרמו למנה שגודלה כזית להיראות עלובה.
חמדנים שכמונו
אנו מרבים להתגולל פה על יוקר המחיה, שמזניק את ישראל לצמרת המדינות שהכי יקר לחיות בהן. על הדרך אנחנו בועטים בכל הגורמים בשרשרת המזון, אם מגיע להם ואם לאו – מהממשלה ועד לקמעונאים, מהחקלאים ועד לספסרי התוצרת החקלאית שמושלים בענף, אבל כמעט אף פעם לא מפנים את המבט פנימה, אל עצמנו, אל החמדנים שהפכנו להיות.
סיבות מקילות לא חסרות, כבר מנינו את חלקן, אבל בשורה התחתונה נותרנו עם ענף שהתרחק מרחק בלתי אפשרי מערכי הליבה שלו, ששכח שמסעדנות היא קודם כל אירוח ושאירוח הוא קודם כל נדיבות, תכונה שאין כמו שבועיים במדריד כדי להכיר ולהוקיר.
חבריי המסעדנים בתל אביב, מה קרה לכם ששכחתם נדיבות מהי? הבשר יקר לכם? תפנקו בפירה או באורז שבצד. הקטנתם את הסלטים? לפחות פצו בלחם חינם, במקום לספר לי סיפורי-מחמצת על בצק שתסס ותפח במשך 48 שעות לפני שרודד לפוקאצ'ה. תנו אוכל, לא קשקושים – ולמדו את המלצרים שלכם להיכנס לראשו של הסועד כדי שיהיה שבע ומרוצה, ולא כדי שיתפתה לרכוש כ"מנת היום" את מה שתיאלצו להשליך לפח מחר.
כן, בחרתם בענף מסוכן, הרפתקני ולעיתים לא מתגמל דיו. אבל זה לא אומר שמותר לכם להחיל עליו את תרבות האקזיט, לעשות את המכה שלכם על גבו של מי שבא להתארח במסעדתכם. במשך שנים רבות מדי שיוועתם לפתרון, אבל מבלי משים הפכתם לחלק מהבעיה.
התרעות פיקוד העורף