מעט מאוד דברים מצליחים לעצבן תושבים כמו דוח חנייה. אבל מעבר לעצבים, כמעט תמיד מגיעה גם אותה שאלה: האם לעירייה באמת מפריע שאני עומד פה ברחוב הקטן הזה שבקושי עוברים בו, או שהיא פשוט מצאה דרך קלה להשיג עוד קצת כסף?
זה לא אומר שבעיניו כל דוח הוא מיותר. להפך. "אם חנית באדום-לבן ופגעת בציבור, ראוי שתשלם", הוא אומר בפשטות. "ואם אתה גם מפריע, אז שיגררו אותך ותסבול קצת. אל תגרום לאחר לסבול בגללך".
מצד שני, הוא מדגיש שעיריות יודעות גם להפעיל שיקול דעת. כאשר עבודות תשתית או אירועים חריגים מצמצמים את מקומות החנייה, אפשר להחליט שבאזור מסוים לא תהיה אכיפה מלאה. "יש אזורים שבהם העירייה יודעת להגיד: בחודש הקרוב לא ניתן דוחות, אלא אם כן אתה חוסם כניסה, מעבר או חניית נכה". לדבריו, המדיניות הזו גם יכולה להיות מוסברת לתושבים מראש, כחלק משיח שוטף ולא כמשהו שנעשה מאחורי הקלעים.
"אני זוכר שבראשון לציון היה קבלן שרצה לסגור לפי תוכנית העבודה שלו", מספר ארז. "אמרנו לו: אין בעיה, אבל תסגור לפי הקצב שאתה באמת עובד. אתה לא יכול לסגור נתיב, לגרום לפקקי ענק, ובסוף אין שם עובדים. זה מתסכל את הנהלת העירייה, מתסכל את התושבים ואת העסקים, וזו סתם פגיעה. אם אין לך עובדים, אנחנו נפתח".
אבל הנת"צים ושבילי האופניים יצרו גם בעיה אחרת, תכנונית. לדברי ארז, חלק לא קטן ממהנדסי התחבורה בישראל הם עם אוריינטציה סובייטית, וככאלה הם חובבים של קווים ישרים ותכנון קשיח.
רק שהחיים, מה לעשות, לא כוללים רק קווים ישרים אלא גם עצים ותיקים, תשתיות, מדרכות וחניות. "יש עץ? תעשה סללום", הוא אומר. "תעבור מימין או משמאל. מה הדחף הזה להוריד אותו? עץ בן 40, 50 או 60 שנה הוא הצל של הרוכבים. לך תגדל עץ כזה בשנתיים-שלוש". בראשון לציון, הוא מספר, הפכו את שמירת העצים לעיקרון תכנוני, ולדבריו הצליחו כך להציל אלפי עצים ותיקים.
בסופו של דבר, מבחינת ארז, גם בדוחות חנייה וגם בנת"צים העיקרון דומה: עירייה צריכה להסביר לתושב מה היא עושה ולמה. "אם אתה מסביר לתושבים שעכשיו יכאב להם חודש-חודשיים, אבל אחר כך יהיה להם רחוב טוב יותר, הם מבינים", הוא אומר. "בסוף הם יורדים מהבית לרחוב, עם הכלב או עם המשפחה, וצריך שיהיה להם רחוב כיפי, יפה ובטוח".
התרעות פיקוד העורף