"קשה לי מאוד להאמין שהמרחב של כל האירוע הזה והכמות של האצבעות שירימו את היד כדי להצביע בעד הצעת חוק שכזו הייתה רלוונטית אם לא היינו רואים את המראות שאנחנו רואים של אותם נערי הגבעות", כתב ברדה. "את המחיר כאמור משלמים קודם כל ולפני הכל המתיישבים של יהודה ושומרון. יכול להיות שהחקיקה הזאת לא תצליח לסיים את המסלול, ויכול להיות שאפילו הנשיא הנוכחי עוד יטיל על זה וטו, אבל אנחנו חייבים להבין את המחיר שכולנו משלמים על חוסר המשילות הזו".
ברדה הוסיף כי הדברים משקפים בעיניו תהליך רחב יותר ביחס לישראל בוושינגטון. "אני לא בטוח שעם ישראל מבין את הקריסה הדיפלומטית שאנחנו נמצאים בתוכה ואת המשמעות של האובדן שכולנו נשלם על חוסר המשילות ביו"ש מול אותה חבורה של פורעים שקודם כל ולפני פוגעים במתיישבים ביהודה ושומרון ואחר כך בכל עם ישראל".
הנקודה הזו, של פגיעה אפשרית "בכל עם ישראל", היא גם נקודת המוצא לשאלה הכלכלית הרחבה יותר: גם אם מניחים בצד את הוויכוח על עצם הסנקציות ואת סיכויי ההיתכנות הפוליטית שלהן, כיצד מהלך שמכוון לכאורה לפעילות בהתנחלויות עלול להשפיע גם על מי שאינו מתגורר מעבר לקו הירוק ואינו מעורב ישירות בבנייה או בתשתיות שם?
"החוק הזה לא עומד לעבור בקונגרס הנוכחי, שנמצא בשליטה רפובליקנית", היא מסבירה למעריב את הרקע. "אבל זו לא יוזמה של שוליים. לפני כחודשיים תמכו 102 דמוקרטים בבית הנבחרים בהצעה לבטל את הסיוע הביטחוני לישראל. השבוע, בסנאט, הצעה לחקירת האירועים ביהודה ושומרון נפלה ברוב של 51 מול 47, כשכל הדמוקרטים למעט אחד תמכו בה. זה מעיד על הכיוון שאליו הולכת המפלגה".
אף שהחוק מנוסח סביב פעילות מעבר לקו הירוק, ברדה-ברקת מזהירה כי ההשפעה עלולה לגלוש במהירות לכלל המשק. "אי אפשר באמת להפריד. הבנקים הגדולים פועלים משני צדי הקו הירוק: סניפים, משכנתאות וליווי פרויקטים. כך גם חברות תשתית, תקשורת וביטוח. ההצעה לא נעצרת בהתנחלויות חדשות, אלא מאפשרת סנקציות גם על מי שמתחזק או מרחיב התנחלויות קיימות, אפילו בעקיפין. ברגע שמערכת הדולר נכנסת למשחק, זו כבר בעיה של המערכת הבנקאית כולה".
החשש המרכזי, לדבריה, אינו נטישה מיידית של תאגידים בינלאומיים. "אנבידיה וגוגל לא יעזבו את ישראל", היא אומרת. "אבל צריך להסתכל על רוסיה, כמובן בהבדלי היקף עצומים. אחרי 2022 מאות חברות מערביות עזבו את רוסיה גם כשהסנקציות לא חייבו אותן. בנקים סירבו להעברות שהופיעה בהן המילה 'רוסיה', גם כשהיו חוקיות. לא החוק מכריע, אלא הפחד ממנו". במקרה הישראלי, היא מעריכה, המשמעות תהיה בדיקות עומק בכל עסקה. "זה ייראה כשאלה קבועה על 'זיקה להתנחלויות'. זה לא חרם, זה מס ציות. ומי שישלם אותו הם יצואנים, קבלנים וחברות בינוניות".
ברדה-ברקת מסבירה כי מחלקות הציות בבנקים ובתאגידים בינלאומיים נוטות להחמיר מעבר לדרישות החוק. "הן לא שואלות 'האם זה אסור', אלא 'האם יש סיכון'. וכשיש ספק, התשובה היא לא. הקנסות עצומים, ולכן אף אחד לא רוצה להיות המקרה הבא".
לדבריה, ישראל כבר ראתה דוגמה לכך. "ב-2024, אחרי שממשל ביידן הטיל סנקציות על מתנחלים בודדים, כמה מהבנקים הגדולים בישראל הקפיאו את חשבונותיהם מעבר למה שנדרש, ומשרד האוצר האמריקאי נאלץ להבהיר לבנק ישראל שזה לא נדרש. זה קרה בגלל קומץ אנשים. עכשיו תחשוב מה יקרה כשהסנקציות יחולו על מימון ותשתיות".
אחד הסעיפים החשובים בהצעה הוא תאריך התחולה. "לפי הדיווחים, החוק מתייחס לפעילות החל מ-30 בספטמבר 2026. מחלקות הציות יתחילו לתעד חשיפה כבר עכשיו. קבלן שניגש היום למכרז עלול לגלות בעוד שלוש שנים שהוא בעל זיקה לגוף שנתון לסנקציות".
גם אירופה עשויה להיות חלק מהתמונה. "האיחוד האירופי ומדינות כמו הולנד כבר בונים מסלול של איסורי סחר עם ההתנחלויות", אומרת ברדה-ברקת. "לאירופה חסר כלי אכיפה חוץ-טריטוריאלי, והחוק האמריקאי הוא בדיוק החלק החסר. אם המסלולים יתחברו, ישראל תעמוד מול משטר מערבי אחיד".
לדבריה, ישראל צריכה להפסיק להתייחס להצעה כאל עוד הצבעה בקונגרס. "צריך לקרוא את זה כסיכון רגולטורי. בנקים וחברות צריכים למפות חשיפה כבר היום, והממשלה צריכה להבין שכל החלטה בשטח נרשמת בוושינגטון. השאלה אינה מה יקרה בקונגרס השבוע, אלא מה ייראה בוושינגטון ב-2029"
התרעות פיקוד העורף