"אני חושב שזה מספר את הסיפור של החברה הישראלית דרך העיניים שלנו", אומר בן שלמה. "בשנה שלפני 7 באוקטובר 2023 עברו אצלנו באזור 160 מיליון שקל, וכשהגיע 7 באוקטובר זה כבר היה משהו כמו 330 מיליון שקל בתרומות. מדברים על מאות אלפי תורמים בשנה".
הקפיצה הייתה דרמטית, אבל בתחילת הדרך לא ידעו ב־Jgive מה תהיה המשמעות שלה לאורך זמן. בחודשים הראשונים עיקר הפעילות התרכז בצורכי החירום המיידיים. אנשים רצו אוכל, ציוד, סיוע למפונים, תמיכה בחיילים ומענה מהיר לצרכים, שהשתנו כמעט מדי יום. "בשלב מסוים, כשהחירום המיידי קצת כבה, חשבנו שאולי גם פרץ הנדיבות, מהארץ ומחו"ל, יתפרק", מודה בן שלמה. "אבל המספרים דווקא המשיכו לעלות. כל שנה, לא באותה קפיצה כמובן, אבל בשנה שעברה סיימנו בקרוב ל־400 מיליון שקל, והשנה עברו פה הרבה יותר. זאת אומרת, ראינו שהיה שינוי משמעותי בחברה הישראלית ביחס לתרומות, להבנה של הסולידריות ושל ההבנה שזה ממש חשוב לחוסן שלנו".
המספרים האלה מעידים על שינוי בתפיסה של הנתינה עצמה, מתופעה שנחשבה בעבר שייכת לקבוצה מסוימת של פילנתרופים, לעשייה שאנשים רבים יותר מרגישים שהיא חלק מהאחריות האזרחית שלהם.
עוברים לתרומה ישירה
למרות הדימוי של ישראל כמי שקיבלה אחרי 7 באוקטובר תמיכה כספית עצומה מיהדות העולם, בן שלמה מדגיש כי עיקר הכסף שעובר בפלטפורמה מגיע דווקא מישראל. "זה נכון שבמלחמה הפער השתנה והגיע יותר כסף מחו"ל, בעיקר מארה"ב, אבל התמונה הגדולה היא שהרוב עדיין מגיע מהארץ". הנתון הזה מעניין דווקא משום שהוא מציב את הסיפור של הסולידריות העולמית בתוך תמונה רחבה יותר: הישראלים לא רק ביקשו עזרה, הם גם פתחו את הארנק בעצמם. במקביל, המלחמה חיזקה את הקשר הפיננסי והרגשי בין ישראל לבין קהילות יהודיות בעולם, גם אם הקשר הזה נעשה מורכב יותר. הכסף, כמובן, לא הגיע בהכרח דרך מסלולי הפילנתרופיה המסורתיים. אחד השינויים הבולטים שבן שלמה מזהה הוא הרצון של אנשים לתרום ישירות.
"בעבר היה הרבה יותר כוח למוסדות ולארגונים המרכזיים", הוא מסביר. "היום אנשים אוהבים לתרום ישירות. אם אתה רוצה לתרום לעמותה מסוימת, אתה לא בהכרח צריך את גוף האמצע. כמו שאנשים היום מזמינים ישירות ולא רוצים בהכרח את המתווך, אותה תופעה קיימת גם בתרומות". לדבריו, השינוי בולט במיוחד בארה"ב, שבה לצד המוסדות היהודיים המסורתיים והפדרציות, לתורמים יש כיום אפשרות טכנולוגית לבחור עמותה או מיזם באופן ישיר ולהעביר אליו את הכסף. "זה לא אומר שלפדרציות אין תפקיד", הוא מדגיש. "יש להן עדיין תפקיד מאוד משמעותי, במיוחד בפילנתרופיה ובתרומות הגדולות. אבל לצד זה יש היום תרומה הרבה יותר ישירה".
מתוך הצורך הזה הוקמה קרן חירום לאומית, שנועדה לאפשר לכסף להגיע במהירות לארגונים ולצרכים שזוהו בשטח. "שם ממש כל ערב חילקנו כסף. הגישה שלנו הייתה שצריך להעביר את הכסף להרבה ארגונים, כי יש הרבה צרכים. הם רצו לשמור כסף להמשך, אבל ההיפותזה שלנו הייתה: עכשיו יש הרבה צרכים, בואו נחלק את הכסף".
השיקום, מבחינתו, הוא כבר קטגוריה חדשה כמעט בתוך עולם הפילנתרופיה הישראלי. הוא כולל את השיקום של מי שנפגעו פיזית, את הטיפול הנפשי, את השיקום האזרחי ואת ההתמודדות ארוכת הטווח של יישובים ומשפחות. "יש הרבה מאוד צרכים", הוא אומר. "יש את השיקום של החיילים וזה אירוע מאוד מאוד לא פשוט. יש את בריאות הנפש, ויש את השיקום האזרחי של הרבה מאוד אנשים בעקבות כל מה שקרה. העולם הזה של השיקום הוא פרק חדש, והוא גם מביא הרבה מאוד אנשים טובים לאירוע שלא היו בו בעבר".
לדבריו, אחת התופעות המעניינות היא כניסתם של אנשי מקצוע לתחום ההתנדבות והעמותות. "את רואה עמותות שקמות על ידי רופאים, פסיכולוגים או אנשי מקצוע שלא היו בעבר בתוך עולם העמותות. זה מאוד מרענן, כי אנשים מבינים שיש צורך והם באים עם המקצוע שלהם".
מעורבות אישית
אם 7 באוקטובר שינה את משהו ביחסים בין ישראל ליהדות התפוצות, הרי שהשינוי אינו חד־ממדי. מצד אחד, בן שלמה מזהה התחזקות של הקשר לישראל. מצד שני, גם הקהילות היהודיות עצמן מתמודדות עם מציאות חדשה. "אני חושב שזה אירוע מורכב מאוד", הוא אומר. "הקשר לישראל יותר חשוב מאי פעם. בגלל כל מה שקורה היום בעולם סביב יהודים, אנטישמיות וכל התופעות הנוראות האלה, זה מחזק אצל הרבה אנשים את הקשר לישראל. ישראל היא גם סוג של עוגן יותר יציב ובטוח שהם רוצים לחזק את הקשר אליו".
גם ההתנהגות של התורמים השתנתה. לא בהכרח בגלל 7 באוקטובר עצמו, אלא כחלק משינוי רחב יותר בעולם הפילנתרופיה. "הדור החדש הרבה יותר יורד לפרטים ומתעניין לאן הכסף שלו הולך", אומר בן שלמה. "זה לא שונה בהרבה מהאופן שבו אנשים מתנהלים בעולם ההשקעות. זו תופעה רחבה יותר. חלק מהמודל הוא גם חלק מתפיסה של אנשים שרוצים לדעת מה עושים עם הכסף שלהם". במובן הזה, גם 7 באוקטובר שימש מעין זרז. ישראלים רבים, ובעיקר צעירים, נחשפו בתקופת המלחמה לעולם העמותות וההתנדבות בפעם הראשונה. "אם בעבר, לפני 7 באוקטובר, ראינו את עולם התרומות כאיזה מין משהו שנחמד לעשות, משהו ששמור לקבוצה מסוימת, אז אחד השינויים שעברנו הוא שהיום כולם מבינים שזה משהו שהוא חיוני, שהוא קריטי".
בן שלמה מספר על שיחה עם חברה שישבה בדירקטוריון של חברה עסקית, שבה הבחין עד כמה עולם העשייה החברתית הפך לחלק מהשיח העסקי. "היה להם מפגש דירקטוריון, ובאופן טבעי כולם הציגו את עצמם ואת מה שהם עושים. והיא סיפרה שלפני שהגיעו לנושאים העסקיים, אנשים התחילו לספר שהם מתנדבים בעמותה הזאת, נמצאים בהנהלה של עמותה אחרת. זה הפך באופן טבעי למשהו שהוא סוג של זהות עצמית. הרבה מאוד מרגישים שהם צריכים לבוא ולהגיד שהם מעורבים ומושפעים מזה, אם בתרומה, אם בהתנדבות".
אחד הנתונים שהפתיעו את בן שלמה במהלך התקופה אינו קשור דווקא לתרומה הגדולה ביותר, אלא להיקף הנתינה של הציבור הרחב. "בחודש האחרון של החגים היו כמעט 90 אלף תרומות בחודש, והן הגיעו ל־60 מיליון שקל", הוא אומר. "זה אחד המספרים שתמיד מדהימים אותי. לא איזה פילנתרופ גדול שנותן סכום משמעותי, אלא ממש המון אנשים שתורמים, גם סכומים קטנים. הרבה מאוד מהתורמים שלנו הם צעירים, וזה משהו שממש מוכיח משהו מה־DNA הישראלי".
אולי השאלה המתבקשת ביותר אחרי שלוש שנים היא האם אפשר לבנות שוב על אותה סולידריות אם ישראל תעמוד בפני משבר נוסף. בן שלמה אינו סבור שהיכולת הזאת נעלמה. "בחירום אין שאלה", הוא אומר. "ראינו שזה קורה. ראינו גם אצל המילואימניקים כמה זה קשה. יש צרכים פרטיים שהחוסר בהם הוא ממש בדברים הכי בסיסיים שלנו. מה שיותר מטריד אותי, וזה משהו שאנחנו עובדים עליו מאוד, זה איך אנחנו לוקחים את כל ההתלהבות שהייתה בחירום והופכים אותה למשהו שקורה בשגרה. זה משהו שדורש הרבה מאוד עבודה.
"אני חושב שהמשימה שלנו בעשרות השנים הבאות היא לעשות את ישראל גם למעצמה חברתית. שתהיה באמת סולידריות ותרבות הדדית שכל אחד ואחת פועלים בה, גם אם זה באזור הקטן שלהם, מסביב לבית, כדי לדאוג לאנשים שם ולאלה שצריכים".
התרעות פיקוד העורף