תעשיית הרכב האמריקאית הייתה פעם מקור לגאווה גדולה. הבום הכלכלי שלאחר מלחמת העולם השנייה הפך את מה שהיה בשנות השפל הכלכלי בבחינת מותרות לעשירים בלבד למוצר זמין לכל אמריקאי כמעט. תרבות הפרברים הולידה ביקוש לשתי מכוניות למשפחה, רכב לבוגר תיכון צעיר היה אייקון אמריקאי, הדלק היה זול ונפחי המנוע עלו בהתאמה.
כולנו גדלנו על סדרות וסרטים שבהם כיכבו לא רק אנשים יפים אלא גם כלי רכב יפים לא פחות. ובעוד האנשים היפים על המסך זללו המבורגרים ולגמו מילק שייק כאילו אין מחר, זללו המכוניות דלק לפי אותו רציונל עד ש... נחשו מה? מחר הגיע. הוא תמיד מגיע בסוף.
לא ניכנס עתה לכל הסיבות למשבר שפוקד את יצרני הרכב בארה”ב החל משנות ה־80, אלא רק ברשימה חלקית של ראשי פרקים, כמו למשל צמצום יצוא הנפט מטעם מדינות ארגון אופ”ק וויסות מחירו. לשם המחשה – מחיר חבית נפט ב־1973 עמד על כ־3 דולר לחבית. מחיר אותה חבית נפט ב־1980 הגיע כבר ל־30 דולר. נכון לרגע כתיבת טור זה, עומד המחיר לחבית נפט גולמי על קרוב ל־93 דולר, והמספר משתנה בהתאם לחומרת העימות הצבאי בין ארה”ב לאיראן.
כן נוסיף לרשימה את התחזקות תעשיית הרכב במזרח אסיה, תחילה ביפן ומאוחר יותר גם בקוריאה הדרומית (הפריחה בסין ראויה למסגור מיוחד), שהציפה את השוק במכוניות זולות שצריכת הדלק שלהן מתונה יותר. הגל היפני נתקל בהתחלה בזלזול מצד היצרנים הוותיקים במערב, אבל ככל שחלף הזמן התברר שמדובר בכלי רכב אמינים עם “אפס תקלות”, ובמציאות שבה מחליפים רכב בתוך שנים ספורות, שומרים אף על ערך שוק גבוה.
לא ניכנס עתה לדיון על ההתחממות הגלובלית, אבל כן נתעלם מהקיצוניים בשני הצדדים – גם מאלה שמטיפים לחיים סגפניים בשאיפה ל”אפס טביעת רגל פחמנית” כמו טהרני איכות הסביבה וגם מאלה שמכנים את מי שמודאגים (בצדק) מהמתחולל לנגד עינינו בשם “כת האקלים”.
כלומר, לצורך הדיון הזה נאמץ גישת ביניים שמכירה בהתחממות הגלובלית כבעלת פוטנציאל לאסונות אקלימיים שהולכים ומחריפים עם העלייה בטמפרטורות.
לא רק השינויים האקלימיים הזינו את הכוונה להגביל את ייצור הדלק (וצריכתו), אלא גם תמורות גיאו־פוליטיות. את הסכסוך במפרץ הפרסי אנו נוהגים לראות (באופן מובן לחלוטין) דרך משקפי תוכנית הגרעין האיראנית, אבל מדובר כמובן בסכסוך שמטלטל את שוק האנרגיה העולמי. הוא הדין באשר למלחמה בין רוסיה לאוקראינה, שהדגישה את התלות של מדינות מערב אירופה באנרגיה מתוצרת רוסיה, למרות השקעה דרמטית בפיתוח מקורות אנרגיה חלופיים וידידותיים יותר לסביבה, כמו למשל טורבינות רוח או פאנלים סולאריים.
דווקא על רקע הנטייה הגוברת והולכת להעדפת כלי רכב חשמליים או היברידיים, ובמידה מסוימת אף בגללה, הגיע המהלך של טראמפ. עיקרו של זה הוא הפחתה של הדרישה לייצור כלי רכב חדשים שמסוגלים לנסוע 50 מייל (80.4 ק”מ) לגלון בנזין (3.785 ליטר, לפי השיטה האמריקאית), יוזמה של הממשל הקודם, ל־35 מייל (56.3 ק”מ) לגלון בלבד.
הבה נתרחק מעט מאדי הבנזין שעולים מהמשאבה בטרם ניחנק – לא רק ממחירו אלא בעיקר מחוסר ההיגיון שבהחלטה: מחיר הדלק מאמיר, אספקתו נתונה לשיבושים, העולם מתחמם ומאותת לנו בסדרה של אסונות טבע (שיטפונות, שריפות ענק, בצורות, גלי חום, התייבשות מקורות מים ועוד) על סכנה מתקרבת – וטראמפ מגביר את התלות שלנו במשאב המתכלה, היקר והמזהם הזה.
זאת ועוד, יש כאן הודאה בנחיתות הטכנולוגיה האמריקאית: בעוד רוב יצרניות הרכב בעולם, בדגש על סין, כבר עברו לייצור כלי רכב שמונעים אך ורק או גם בחשמל, האמריקאים מפגרים מאחור. תבוסה מוחצת לארה”ב בשדה שפעם הובילה בו בחדשנות.
טראמפ יקצור תועלת לטווח הקצר כתוצאה מיצירת מקומות עבודה נוספים בתעשיית הרכב של ארה”ב: רווחי היצרנים ישתפרו, וכך גם רווחי חברות הנפט, שני גורמים בעלי לובי חזק מאוד. רק שגם בעין בלתי מזוינת ניתן לראות את הנזק העתידי המטורף: כמה יעלה לנו, לילדינו ולנכדינו משבר האקלים - כמה משאבים הוא עתיד לגבות, עוד לפני שנביא בחשבון את מחיר הדמים?
הפילוסופיה הזאת לגיטימית כשהיא באה מפי הצרצר. כאשר היא באה מפי מי שאמורה להיות המבוגרת האחראית, הנמלה, היא הרת אסון כמו רכב בעל נפח מנוע של חמישה ליטר שדוהר כאשר דוושת הגז שלו לחוצה עד הסוף, בלי נהג ליד ההגה ובלי בלמים.
התרעות פיקוד העורף