בפועל, לטענתה, במזנוני בתי הקולנוע השתמשו בחוצץ מנייר באריזת המוצרים שנועד להגביל ולהקטין את כמות התוספות, וכאשר המבקשת יחד עם האחיינים הקטינים שלה החלו לאכול מהמוצרים הם הבחינו כעבור זמן קצר כי התוספות נגמרו מהר וכל שנותר באריזות הוא פופקורן.
בבקשה נטען כי בשניים מהמוצרים היחס בפועל עמד על כ-7/8 פופקורן ורק כ-1/8 תוספת, ובמוצר נוסף על כ-12/13 פופקורן ורק כ-1/13 פרוזן במבה. המבקשת אף צירפה חישובי נפח ומחיר, שלפיהם מחיר יחידת התוספת גבוה בכ-287% עד 308% ממחיר יחידת הפופקורן, ולכן החלפת חלק מהתוספת בפופקורן גרמה לה, לטענתה, נזק כספי.
לפי הבקשה, שהוגשה על ידי עו"ד סאלח דיואני, סכום התביעה האישית עומד על 259 שקל, אך שווי התובענה הייצוגית מוערך בעד 2.5 מיליון שקל. המבקשת טוענת כי מדובר בהטעיה צרכנית ובשיטת שיווק פסולה, וכי הרשתות צריכות לפצות את הלקוחות ולשנות את אופן הצגת המוצרים.
עו"ד ענר בר אילן, שמוביל יחד עם אביר קארה את הפורום המשפטי בארגון "די לסחיטה", טוען כי המקרה ממחיש את הצורך בסינון מחמיר יותר של תובענות ייצוגיות. "התביעה הייצוגית הטובה ביותר היא חרם צרכני. אם כל חברי הקבוצה, שבמרבית התיקים כלל אינה קיימת, היו חושבים כמו המבקשת שנעשה להם עוול באופן החלוקה, הם היו פשוט לא רוכשים", הוא אמר למעריב.
לדבריו, מקריאת הבקשה עולים סימני שאלה לגבי אותנטיות ההליך ותום הלב של המבקשת. "המבקשת טוענת כי ציפתה לקבל חלוקה של חצי-חצי, ואז החלה לבצע חישובים ומדידות כדי להוכיח את תביעתה. מקריאת הבקשה עולים סממנים כי מדובר בתביעה שתוכננה מראש, וספק רב לאותנטיות ולתום הלב של המבקשת. ראשית אופן צילום התמונות עוד בדלפק המכירה, שנית, בתמונות שצירפה המבקשת כתצוגת המכירה, אותה תצוגה שלטענתה גרמה לה לקנות, שם צוין במפורש כי הבמבה היא כ-90 גרם".
בר אילן הוסיף כי "הגיע הזמן שבתי המשפט בישראל יסננו תביעות ייצוגיות במסננת צפופה יותר, כך שהשימוש בכלי הזה יישמר לתכלית הראויה שלו, למשל השבת סכום זעום שנגבה שלא כדין מלקוח על ידי תאגיד ענק, ולא הודעת שנה טובה של ספר ללקוחותיו. אם בתי המשפט ינהגו כך, לכלל האזרחים בישראל יהיה יותר זמן שיפוטי והמחירים יהיו נמוכים יותר, משום שבסופו של דבר תביעות סרק מתגלגלות חזרה לכיס הצרכן".
הטענה של בר אילן נוגעת לא רק לשאלה מה יכריע בית המשפט, אלא למחיר הרחב של עצם ניהול ההליך. תובענות ייצוגיות נועדו להגן על הציבור במקרים שבהם לצרכן הבודד אין תמריץ לתבוע, אך נגרם נזק רחב. בפועל, הוא מסביר, הכלי הזה הפך לא פעם למנגנון לחץ בידי עורכי דין ותובעים סדרתיים: בעלי עסקים נדרשים לשכור עורכי דין, להשקיע זמן ניהולי ולהתמודד עם עלויות כבדות עוד לפני שהתביעה נבחנה לגופה. במצב כזה, רבים מעדיפים להגיע לפשרה גם כשהם סבורים שהתביעה חסרת בסיס, והעלות מתגלגלת בסוף חזרה לצרכנים בדמות מחירים גבוהים יותר.
"אלפי בעלי עסקים, יזמים ואזרחים מצטיינים, נפלו קרבן במדינת סדום לתביעות סרק של קרטל תובעים סדרתיים ועורכי דין תאבי בצע" אומר למעריב חבר הכנסת וסגן השר לשעבר אביר קארה, שחשף את השיטה ונאבק בה בשנים האחרונות. "מדובר במפעל הרס וחורבן המתרחש כשוד לאור היום בבית המשפט ומרסק משפחות ועסקים".
"תוך כדי המאבק שהובלתי בשנים האחרונות, הבנתי שאין מנוס משינויי חקיקה שיסגרו את מפעל הביזה הזה. בימים אלו עשרות אלפי בעלי עסקים ממתינים לשינוי החקיקה שיזמתי ביחד עם יו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן ובהובלת שר המשפטים יריב לוין, הצלחתי לייצר הסכמה היסטוריית בין קואליציה לאופוזיציה על קידום החקיקה בזמן פגרת הבחירות" הוא אומר, וקורא לליו"ר הקואליציה לקבוע דיון לכינוס מליאת הכנסת כדי לתקן את החוק ולעשות היסטוריה.
"מדינת ישראל צריכה להיות גן עדן יהודי ולאפשר לכל ישראלי ליזום, להתפרנס, לחלום בגדול ולהצליח. המלחמה הזאת שחברו אליה גורמים באופוזיציה ובקואליציה כאחד, תתקן עוול נוראי שפגע בציבור היצרני והתורם ביותר במדינה" הוא מסכם, וחותם במשפט שכבר הפך מזוהה איתו – "לא עוצרים עד שגן עדן".
התרעות פיקוד העורף