"אנחנו מייצרים חוזים, משלמים מקדמות למלונות, לאומנים, למקומות, לחברות קייטרינג ולספקים. חלק גדול מההוצאות קורה עוד לפני שהאירוע מתקיים. ואז האירוע מתבטל והעסק נשאר עם נזק תזרימי אמיתי. שלא לדבר על שעות העבודה והתיאומים שנדרשים כדי להתמודד עם דחייה או ביטול של אירוע", מוסיף מנטבר.
לדבריו, כאן גם נמצא אחד הכשלים המרכזיים במנגנוני הפיצוי שנבנו לעסקים בתקופות החירום. "הנזק שלנו הוא לא רק ירידה במחזור. כל אירוע הוא פרויקט בפני עצמו והנזק מתחיל הרבה קודם. יש שעות עבודה שלי, שעות של המשרד, שכירות, ארנונה, עובדים והתחייבויות שכבר לקחנו על עצמנו. כשהמדינה מטילה מגבלות וכשאירועים מתבטלים בגלל מצב ביטחוני, היא חייבת להכיר גם בהתחייבויות שכבר נוצרו".
מנטבר מספר כי הפגיעה המצטברת כבר שינתה את הענף. "בשלוש השנים האחרונות יש עסקים שנסגרו, אנשים שהסתבכו ועזבו את התחום ואחרים שהפכו לפרילנסרים או לשכירים. יש חברים שסוחבים חובות. אם לדוגמה אתה רגיל לתזרים של מאה אלף שקל בחודש ובמשך חצי שנה לא עובד, גם פיצוי חלקי משאיר אותך עם בור עצום כי אתה צריך לשלם מזה לספקים. אחר כך מגיעים האשראי היקר, הריבית, הפגיעה בדירוג האשראי והחובות. הכל סוגר עליך".
אלא שהנזק, אומרים המפיקים, אינו מתחיל ונגמר אצל בעל חברת ההפקות. מאחורי כל הופעה, פסטיבל או אירוע עירוני נמצאת שרשרת ארוכה של אומנים, אנשי במה, טכנאים, חברות הגברה ותאורה, אבטחה, הסעדה, תחבורה, מלונות ועשרות ספקים ופרילנסרים.
בתקופה שבה כמעט לא עבד, נכנס לחשבון החברה תשלום עבור הפקה שאירעה בשנה הקודמת. מבחינה חשבונאית נרשמה הכנסה גבוהה בתקופת הזכאות; בפועל, היא לא נבעה מעבודה שנעשתה באותה תקופה, ורוב הכסף יצא החוצה לספקים. התוצאה הייתה שהוא איבד את זכאותו לפיצוי: "זה לא הוגן ולא מידתי, ובעיקר מראה שהמודל לא מבין איך הענף שלנו עובד".
לכך מצטרפת בעיה נוספת: הפער שבין המציאות הביטחונית לבין ההגדרות המשפטיות בחוזים. בחוזים רבים בענף קיימים סעיפי "כוח עליון", שנועדו להסדיר את חלוקת הנזק כאשר אירוע אינו יכול להתקיים בשל נסיבות שאינן בשליטת הצדדים. אלא שלא כל פגיעה בפעילות מלווה בהכרזה או בהוראה רשמית האוסרת לקיים אירועים. אירוע יכול להתבטל או להצטמצם משום שרשות מקומית אינה מוכנה לקחת סיכון, שהקהל נמנע מלהגיע או שהמצב הביטחוני אינו מאפשר מבחינה מעשית לקיימו כמתוכנן - ואז עלולה להתעורר מחלוקת.
גלבוע מתאר את המפיק כמי שנמצא באמצע, בין מזמין האירוע לבין נותני השירות. "מי רב עם פועל הבמה שיחכה לך? מי ישלם לו על העבודה שהוא הפסיד? אנחנו הפנים של הספקים והפרילנסרים מול הרשויות. כדי שספק יחכה לי ולא ייקח אירוע אחר, אני צריך להילחם גם בשבילו".
הוא מספר על ספק מתנפחים ששוריין לחגיגות יום העצמאות שבוטלו. "הוא חיכה כל העונה לכסף שהוא אמור לקבל ממני, המשפחה שלו חיה מזה. מה אני אומר לו? בסוף הרשות החליטה לעשות אירוע קטן יותר ולקחה ספק אחר, אני והוא נשארנו בחוץ. אז את מי הוא צריך לתבוע - אותי? את הרשות? את המדינה? זו בדיוק הבעיה: אף אחד לא מסתכל על כל השרשרת".
עובדים בחינם
לצד הפיצויים שנקבעו, נכלל בחקיקה גם מנגנון שנועד לקצר את הדרך לפיצוי במשברים עתידיים. עד סוף 2030 יוכל שר האוצר, באישור ועדת הכספים ובתנאים הקבועים בחוק, להפעיל בצו את מתווה הסיוע בעת מצב מיוחד בעורף, מבלי להידרש בכל פעם מחדש לחקיקת מתווה מלא. בכנסת זכה ההסדר לכינוי "מנגנון לחיצת כפתור".
מבחינת המפיקים מדובר בהתקדמות, אך לא בפתרון. באיגוד דורשים שהשלב הבא יהיה יצירת מסלול פיצויים המותאם למבנה הפרויקטלי של ענף ההפקות - כזה שיכיר לא רק בירידה במחזור אלא גם בהוצאות שכבר שולמו, במקדמות, בחוזים ובהתחייבויות שנוצרו לקראת אירועים שבוטלו או נדחו.
אחד הנושאים שהאיגוד מבקש לשנות הוא אופן עריכת המכרזים והתיחורים הציבוריים. לטענת מנטבר, במקרים רבים ההתמודדות במכרזים מתמקדת במחיר הסופי הנמוך ביותר, בלי להפריד בין עלויות האירוע לבין עבודת המפיק, דמי הניהול והרווח העסקי שלו. מנטבר: "ביקשנו שתהיה שורה שבה מתומחר שכר העבודה של המפיק ושורה נפרדת לרווח. אם מישהו זוכה במכרז, שיזכה גם בשכר על העבודה שלו וברווח טבעי. אי אפשר לדרוש ממנו את כל האחריות ולצפות שהוא יעבוד בחינם".
הצלע השלישית בדרישות האיגוד נוגעת לרישוי, לאבטחה ולבטיחות. כאן, מדגיש מנטבר, המפיקים אינם מבקשים לצמצם את דרישות הבטיחות, אלא להפוך אותן לאחידות ושקופות: "כל אירוע מקבל דרישות שונות מרשות אחרת ומגורם אחר בארץ, ואין שום גורם מתכלל. כל פעם מחדש אנחנו עושים טופס טיולים מופרע לחלוטין. מפקד מחוז אחד יכול לדרוש מספר מסוים של שוטרים ומפקד אחר משהו אחר. אנחנו רוצים מפתח ארצי, שקוף ואחיד של דרישות אבטחה, רישוי ובטיחות. האיגוד מבקש שהדרישות ייקבעו על פי פרמטרים קבועים - בהם גודל האירוע, סוג הקהל, המקום ורמת הסיכון - וכן שיוקם מנגנון מהיר לערעור על דרישות חריגות".
"אנחנו לא מבקשים פחות בטיחות", מדגיש מנטבר. "נזכרים בנו כשיש אסונות - מירון, המכבייה - ואז כולם מבינים איזו אחריות מוטלת על מי שמפיק אירוע. אנחנו מבקשים כללים ברורים, אחידים ושקופים, ושלא נהיה נתונים בכל פעם לשיקול דעת אחר".
גלבוע מצביע על מה שהוא רואה כסתירה ביחסה של המדינה לענף. "כשצריכים אותנו אנחנו שם. אחרי 7 באוקטובר כולנו התנדבנו, הפקנו פעילויות וכיכרות ועבדנו בשביל החוסן הלאומי. אנחנו מפיקים בפועל גם את האירועים והטקסים של המדינה. אם יש לנו כזאת חשיבות כשהמדינה צריכה אותנו, למה לא מסדירים את המקצוע ואת מנגנון הפיצויים כך שכל שרשרת הערך שלנו לא תיפגע?"
ומנטבר מסכם: "אנחנו לא מבקשים יחס מיוחד. אנחנו מדברים על פרנסה של אנשים, ואצלנו מפיק אחד יכול לספק עבודה למאות ולאלפי אנשים. אנחנו רוצים שמקבלי ההחלטות, חברי הכנסת ונבחרי הציבור יתחילו להתייחס אלינו ברצינות, ישבו איתנו ויבינו לעומק איך הענף הזה עובד באופן פרויקטלי כשההתחייבויות נוצרות חודשים מראש".
התרעות פיקוד העורף