בעל המאה
רגע, עצרתי את שפירא, אז הציבור הרחב לא רצה לתת למפלגות כסף מרצונם החופשי, ובתגובה המחוקקים, שבמקרה גם חברים באותם מפלגות, החליטו לקחת להם את הכסף בכוח באמצעות המיסים? לא נשמע הכי דמוקרטי.
שפירא לא מתעלם מהביקורת הזאת, אבל שואל מה האלטרנטיבה. הרי המפלגות, מה לעשות, עדיין צריכות כסף. שלטי החוצות האלו לא ידפיסו ויתלו את עצמם בחינם. ואם המפלגות לא יקבלו כסף מהמדינה, הן יצטרכו למצוא אותו במקום אחר. היה חשש אמיתי שאם הציבור הרחב יסרב לממן את המפלגות, מי שייכנס לוואקום יהיו בעלי ההון. יש טייקונים שאוהבים לקנות קבוצות כדורגל, אחרים אולי היו מחליטים לקנות לעצמם מפלגה - וזה סיכון שהמחוקקים לא רצו לקחת. כך נולד "מימון המפלגות". מדינת ישראל, כמו מדינות רבות אחרות באותה תקופה, החליטה "להלאים" במידה מסוימת את מימון הפוליטיקה: להעביר כסף מהקופה הציבורית למפלגות, ובתמורה להטיל עליהן רגולציה, שקיפות וביקורת.
בעל הדעה
אלא שכמו שקורה לא פעם במנגנונים ציבוריים, פתרון לבעיה אחת יצר בעיה אחרת. ד"ר שפירא מסביר שבניסיון לנתק את המפלגות מבעלי ההון הלכו צעד אחד רחוק מדי - הם ניתקו אותם מהציבור. כי ברגע שהמדינה הפכה למממנת המרכזית של המפלגות, ובמקביל כחלק מהרגולציה הגבילו את גובה התרומות שמשפחה יכולה לתרום - 2,800 שקל לאדם ובני ביתו בשנת בחירות למפלגה המיוצגת בכנסת (מפלגה שאינה מיוצגת יכולה לקבל פי חמישה, עד 14,000 שקל) - למפלגות כבר היה הרבה פחות חשק "לרדת אל העם" ולשכנע אותנו להיות שותפים. בשביל מה להתאמץ? בשביל 2,800 שקל? אז הן לא התאמצו.
לפי דוחות מבקר המדינה שמצטט שפירא, בבחירות 2022 כ-99.7% מהכנסות המפלגות הגיעו מהמדינה. מתוך הכנסות של 207 מיליון שקל, יותר מ-206 מיליון שקל הגיעו ממימון ממלכתי, ורק כ-250 אלף שקל מתרומות.
כל המפלגות ביחד - רק 250 אלף שקל. זה נשמע לכם הגיוני? לא הלכנו קצת רחוק מדי? הרי בין טייקון שיכול להוציא מיליונים על מפלגה אפילו בלי לשים לב לבין אזרח שלא גומר את החודש והדבר האחרון שמעניין אותו זה תרומה למפלגה יש מעמד ביניים שלם. אנשים שלא מחפשים עכשיו לקנות לעצמם השפעה, אבל כן יכולים לרצות להיות מעורבים יותר ולתמוך במפלגה שהם מאמינים בה. למה למנוע מהם לתרום יותר מ-2,800 שקל?
הרי לחשוב שמישהו יצליח לקנות הצבעה בכנסת עם תרומה של 5,000 או 10,000 שקל זו כבר פרנויה רגולטורית. זה לא כסף שקונה מפלגה, זה בקושי מכסה ביטוח חובה לרכב של זה שמחלק את הסנדוויצ’ים למתנדבים בקלפיות. אבל מבחינת הקשר בין אזרח למפלגה, זה כן יכול להיות משמעותי: כשאדם בוחר לתרום מכיסו, גם אם לא מדובר בסכום גדול, הוא הופך מצופה מהצד לשותף קטן. והמפלגה, מצידה, צריכה לשכנע אותו, לדבר איתו, להסביר לו למה היא ראויה לתמיכה שלו.
לכן שפירא מציע לא לבטל את המימון הציבורי, אלא לאזן אותו אחרת. לא להפוך את ישראל לארה"ב, שבה הכסף הגדול הוא חלק בלתי נפרד מהפוליטיקה, אלא לאפשר למפלגות להסתמך קצת יותר על תרומות קטנות ובינוניות מהציבור. אפשר להעלות את תקרת התרומה למשפחה, למשל ל-10,000 שקל, ואפשר לחשוב על מנגנון מצ’ינג: מפלגה שגייסה שקל מהציבור תקבל שקל נוסף מהמדינה. כך המדינה עדיין מפקחת ומאזנת, אבל המפלגה צריכה להוכיח שיש מאחוריה גם ציבור שמוכן להכניס יד לכיס.
חובות אבודים
ואיך אפשר לדבר על מימון מפלגות בלי לדבר על החובות האבודים. את הכסף מהמדינה המפלגות מקבלות עוד לפני הבחירות בתור מקדמה, וזה הגיוני סך הכל, כי הן הרי צריכות אותו בשביל הקמפיין שקורה, כמה מפתיע, לפני הבחירות. אם המפלגה נבחרת לכנסת הכל טוב ויפה, אבל מה קורה אם היא לא עוברת את אחוז החסימה?
מפלגה חדשה נדרשת להעמיד ערבויות כדי לקבל את המקדמה, ולכן אם היא לא נכנסת לכנסת יש למדינה ממי לגבות. אבל מפלגה שיש לה נציגים בכנסת היוצאת נהנית מאמון של המערכת, מתוך הנחה שאם היא כבר נבחרה פעם כנראה שיש לה קהל והיא תיבחר שוב. כשההנחה הזאת מתבררת כשגויה, לא תמיד נשאר ממי לגבות. שפירא מזכיר בהקשר הזה מפלגות כמו הבית היהודי, העצמאות של אהוד ברק וצל"ש, שעל בסיסה התמודדו ימינה והימין החדש, שנותרו עם חובות של מיליוני שקלים לכנסת, שספק גדול אם יוחזרו.
אפשר לכעוס על זה, ובצדק. אפשר גם לשאול למה הציבור צריך לממן כישלון פוליטי, ולנסות להחמיר את האכיפה והענישה במקרים כאלה. אבל אולי גם כאן צריך לשאול: מה האלטרנטיבה? שמפלגות קטנות יפחדו להתמודד? שמפלגות גדולות יתפרקו בגלל כסף? בדוגמאות שמנינו אהוד ברק ונפתלי בנט דווקא יכולים לשלם את הכסף, או לפחות חלק ממנו, אבל האם אנחנו רוצים שרק אנשים עשירים יוכלו להרשות לעצמם להתמודד? אם המטרה שלנו היא לאפשר תחרות פוליטית, אולי צריך מראש לקחת בחשבון שחלק מהכסף כנראה ייפול בין הכיסאות. אולי גם זה חלק ממחיר הדמוקרטיה
התרעות פיקוד העורף