בפליי אול לא נותרים חייבים. מבחינתם המספרים מדברים בעד עצמם וכי 200 אלף לקוחות למועדון לא טועים. הם מבטיחים להטבה נוספת של 150 דולר גם ללקוחות ותיקים והחזר הגבוה פי שנים מהמתחרים. בקמפיין הם מבזים את מועדון של אל על המכונה "אנשי הנקודה", הנועלים את הבוטקה בפרצופו של הלקוח. לעומתם "אנשי הקו" בפליי אול הם אפקטיביים בהטבות.
לכאורה, הקמפיינים לגיטימיים. מה יותר סביר שאחת המתחרות מורידה כפפות ותוקפת את השנייה בשלל טענות? ועדיין, זה לא ברור מאליו. עד היום התלוננו על העדר תחרות במערכת הפיננסית. הקמפיינים השבוע מנפצים לחלוטין את התאוריה. נכון שבמערכת הפיננסית בכלל, ובבנקאות המכופתרת בפרט, לא היה נהוג בשנים האחרונות לתקוף במישרין את המתחרים ובטח לא להזכיר את שמותיהם.
הנוהג היה שכל בנק מפרסם את מרכולתו מבלי להתייחס לסחורה הקלוקלת של מתחרה. חריגה מהנוהג הייתה כשבנק לאומי ובנק המזרחי התגוששו במסעות פרסום על איכות השירות, היקף ההטבות ויכולת הלקוח להגיע לבנקאי. הפסקת האש הושגה כשהתברר שהמהלך אינו מזיז לקוחות.
הקמפיין של כאל הנשלטת על ידי דיסקונט (שאגב, נעשה בידיעת הנהלת דיסקונט) והקמפיין הנגדי של פליי קארד מבית אל על וישראכרט מוכיחים שהעידון הפיננסי נעלם. המלחמה שבה שני הצדדים הורידו את הכפפות היא על הכסף הגדול. הלקוחות מתלבטים בזמן אמת מי באמת מספקת את הצעת הערך הטובה ביותר. זאת לא רק מלחמה פיננסית עניינית אלא גם בקרב על האגו. באל על ובישראכרט נרדמו בשמירה ואפשרו לפליי אול לעלות לאוויר מתחת לאפם.
יפית גראיני מנכ"לית כאל המתפעלת את פליי אול, מנסה להוכיח שגם בלי בית מוגדר, היא ממשיכה לעבוד כאילו היא בבעלות פרטית. אז כמו שנהוג לומר, בקרב התשה פיננסי זה אנחנו מאחלים בהצלחה לשני הצדדים.
התרעות פיקוד העורף