אני לא זוכר בדיוק את התאריך או את האחוז המדויק, אבל אני כן זוכר את הזיעה הקרה ואת הלחץ בשנייה הראשונה ששמעתי את החדשות. קיצוץ רוחבי? ועוד בסוף שנה, כשכמעט הכל כבר סגור ונעול? ואז חבר מהאגף הפנה את תשומת ליבי לאותיות הקטנות שפספסתי - הקיצוץ הוא "בהתאם לשווי אחוז הפחתה בכל סעיף תקציב". וזה, כפי שגיליתי באותו יום, עניין שונה למדי.
ממה, אלוהים, ממה?
התשובה היא שבפועל, חלק גדול מהכסף שהוקצב למשרדים בתקציב המדינה כבר חתום, נעול וסגור. חלקו הגדול מיועד לשכר, חלק אחר להתחייבויות חוזיות ועוד חלק להוצאות שהמדינה מחויבת להן מכוח חוק. לכן הקיצוץ ה"רוחבי" מתרכז בחלק קטן מאוד מהתקציב של כל משרד שהוא קצת יותר גמיש, המכונה "בסיס הפלאט", ומהווה 100% מהקיצוץ הרוחבי הפוטנציאלי – וממנו, ורק ממנו, נגזר שוויו של אחוז קיצוץ.
כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, ההגדרה מה נכנס לבסיס הפלאט ומה נשאר בחוץ לא ירדה מסיני. היא נושא לוויכוח תמידי בין המשרדים, שרוצים לצמצם את בסיס החישוב כדי שיקצצו להם פחות, לבין משרד האוצר, שמנסה לשמור על בסיס רחב ולהשאיר לממשלה מרחב תמרון תקציבי. אבל גם לתקציב הגמיש הזה יש גבולות, וכשהקיצוץ המצטבר כבר מגיע בחלק מהמשרדים ל-25% ואפילו 30%, לא פלא שמנכ"לי המשרדים טוענים שהגיעו מים עד נפש, ושגם בתקציב ה"גמיש" כבר אין מאיפה לקחת בלי לפגוע בשירות לאזרח.
בחייאת, קחו אחריות
האם באמת הגיעו מים עד נפש? בכנות, לא יודע. אין לנו, כאזרחים, כמעט דרך לדעת. זו בדיוק הבעיה עם הקיצוץ הרוחבי ה"שוויוני" לכאורה: הוא מאפשר למשרדים להפעיל את "שיטת צ’יץ’", ולשרים להתחמק מאחריות.
כשדורשים ממשרד לקצץ, יש לו תמריץ לצעוק געוואלד ולרוץ לעיתונים דווקא על השירות שהפגיעה בו תעשה הכי הרבה רעש. למה לנדב פעילות שאפשר לצמצם, כשאפשר להוציא החוצה את הזקנה במסדרון ולסמוך על דעת הקהל שתבטל את רוע הגזירה? זה לא אומר שהאזהרות של המנכ"לים מומצאות, אבל המנגנון מעודד את המשרדים להציג את התרחיש הכואב ביותר, ובמקביל מספק לדרג הפוליטי דרך להתנער מהתוצאה: אנחנו רק קבענו את שיעור הקיצוץ, הפקידים הם שבחרו לעצור את התוכנית.
קטנה לסיום
לא, לא הרווחתי 4,000 שקל יותר, אל תהיו מצחיקים. 4,000 פחות. ולא רק אני, כל החברים שלי מהתואר שעבדו במשרדי ממשלה היו בכירים. חלקם היו "כלכלנים בכירים" כמוני, חלקם היו "מנהלי תחום" שבמקרה כלל עובד אחד שעליו הם דיברו בגוף ראשון יחיד ואחרים היו "ראשי ענף" – לא היו רגל או יד לענף הזה, למקרה שתהיתם, רק ראש – והמשותף לכולנו היה שהרווחנו 4,000 שקל פחות מחברים הלא בכירים שלנו שהלכו לשוק הפרטי והסתפקו בתואר "כלכלן". פלוס מינוס, כמובן.
זה נשמע לכם כמו בדיחה? לצערי הבדיחה הזו על חשבוננו. במקום פשוט לאפשר למשרדים לגייס עובדים טובים בשכר שמתחרה במה שמציעים להם בחוץ, ולא פחות חשוב מזה – לפטר עובדים לא טובים שרק מכבידים על המערכת – בנציבות שירות המדינה ובממונה על השכר ממשיכים לשחק בנדמה לי ולהמציא טייטלים ושמות מפוצצים בתקווה שזה מה שימשוך עובדים. ומי שמשלם את המחיר, בדמות מגזר ציבורי מסורבל ולא יעיל, זה אנחנו, האזרחים.
סליחה, אמרתי אזרחים? התכוונתי אזרחים בכירים.
התרעות פיקוד העורף