נתחיל עם הקלילה יותר: לפי דוח חדש של ה־OECD, החיסכון הפנסיוני בישראל דורג במקום השני מבין 31 המדינות שנבדקו בעשור האחרון, עם תשואה ריאלית שנתית ממוצעת של 5.58%. אחלה כותרת, אחלה חדשות. אנחנו אוהבים דירוגים, בטח כאלה ששמים אותנו בטופ - אם כי קצת מוזר לגלות שמי שמככבת במקום הראשון היא קוסטה ריקה. לא שיש לי משהו רע להגיד על קוסטה ריקה, כן? אומרים שיש שם חופים נהדרים. פשוט היא לא הייתה ההימור הראשון שלי. אבל מה זה משנה, העיקר שעקפנו את טורקיה וספרד.
הכותרת השנייה, והמעניינת יותר, פורסמה ב"כלכליסט" בתחילת השבוע וסיפרה לנו ש-”30 מיליארד על הכוונת: חשש שהממשלה תשים יד על עודפי הפנסיה”. מה היה בה כל כך מעניין? בשביל להבין את זה צריך לחזור רגע אחורה ולהבין מה זה בכלל “עודפי הפנסיה” ואיך זה קשור לכל המושגים המרדימים שהזכרנו קודם. שינה נעימה שתהיה.
הבטחות כמו חול
כמו שאתם בטח יודעים, הפנסיה שלנו מושקעת בשוק ההון. אבל, בניגוד למה שאולי התרגלנו לחשוב בשנים האחרונות, שוק ההון לא תמיד עולה. למעשה, לפי אותו דוח של ה־OECD שהזכרתי קודם, בכמעט רבע מהמדינות שנבדקו, שבע מתוך 31, נרשמה בעשור האחרון תשואה שנתית ממוצעת שלילית בחסכונות הפנסיוניים אחרי שמנכים את האינפלציה.
בצ’כיה ובטורקיה, למשל, התשואה הריאלית הממוצעת עמדה על מינוס 2.61% בשנה. בלטביה היא הייתה מינוס 1.06%, בלוקסמבורג מינוס 0.78%, ואפילו בהולנד, שכנראה שמעתם עליה קצת יותר מאשר על קוסטה ריקה, נרשמה תשואה שלילית של 0.28% בממוצע לשנה – ואל תשכחו שמדובר בעשור שלם.
בסדר, אתם אולי אומרים, ככה זה בשוק ההון. יש שנים טובות יותר וטובות פחות, ובכל מקרה בפנסיה, כשחוסכים ומשקיעים לאורך 30 או 40 שנה, בסך הכל התוחלת היא חיובית. זה נכון כמובן, אבל מה קורה אם השנה הזו (או העשור הזה במקרה של הצ’כים, הטורקים ושאר החבר’ה) קורית בדיוק רגע לפני הפרישה? במקרה הזה אתם עלולים להישאר עם קצבה שלא רק שלא דומה למשכורת שהייתה לכם, היא לא מספיקה אפילו למחיה בסיסית.
כדי לצמצם את הסיכון הזה, המדינה החליטה כבר לפני עשרות שנים להבטיח תשואה על חלק מכספי הפנסיה, בלי קשר למצב הבורסה. איך? באמצעות איגרות חוב מיוחדות שהונפקו רק לקרנות הפנסיה והניבו לחוסכים תשואה ריאלית מובטחת של כ־%5־%6 בשנה מעל האינפלציה, בערבות המדינה. עסקה לא רעה לחוסכים. לכו תמצאו היום השקעה סולידית שנותנת לכם תשואה כזאת.
מי שקצת פחות אהב את הסידור הזה היה משרד האוצר, שנאלץ לשלם על האג”ח המיועדות ריבית גבוהה משמעותית מזו שהיה משלם אילו גייס את אותו סכום כסף בשוק החופשי – בערך 9 מיליארד שקל יותר רק בשנת 2021 – וזה עוד בלי להזכיר את העובדה שלא תמיד הוא בכלל היה צריך את הכסף. מדינה צריכה להנפיק אג”ח כשהיא צריכה כסף, לא כששמרית מחליטה להפקיד עוד אלף שקל לפנסיה.
אז באוקטובר 2022 החליפו את השיטה. במקום שקרנות הפנסיה יעבירו למדינה 30% מהכסף בתמורה לאג”ח מיוחדות, הן ישקיעו אותו בשוק ההון, והמדינה תבטיח להן תשואה ריאלית של 5.15% בשנה. אם ההשקעות יניבו פחות, המדינה תשלים את ההפרש, ואם הן יניבו יותר, העודף יועבר לקרן מיוחדת שתשמש להשלמת תשואה בשנים פחות מוצלחות.
אבל, כיוון שכמו שאמרנו יש גם שנים פחות טובות בשוק ההון, אין מה להתחשבן חודש אחרי שהשקיעו את הכסף. צריך לתת לו קצת זמן לעבוד לפני שאפשר לקבוע אם הוא הרוויח או הפסיד. כמה זמן? 60 חודשים, ככה הוחלט. ההתחשבנות הראשונה תהיה באוקטובר 2027, וזה כבר ממש מעבר לפינה במונחי שוק ההון. אפשר כבר להעריך אם המדינה תצטרך להכניס את היד לכיס כדי להשלים את התשואה המובטחת, או שדווקא הקרנות יצטרכו להעביר אליה את העודפים. וכמו שהבנתם, יש עודפים.
עזבו את החור, תסתכלו על הגרוש
לפי הפרסום ב"כלכליסט" מדובר על בערך 30 מיליארד שקל שקרנות הפנסיה יצטרכו להעביר לקרן הייעודית, ובבתי ההשקעות כבר חוששים שהממשלה תלטוש עיניים לסכום הזה ותנסה להשתמש בו לצרכים תקציביים במקום לשמור אותו להשלמת תשואה בשנים פחות מוצלחות.
באוצר מיהרו להכחיש והבהירו שאין שום כוונה לשנות את ייעוד הכספים, ואני נוטה להאמין להם, או לפחות להאמין שזה היה המצב עד השבוע, כשעשרות חברי כנסת ששמעו את המונח “מנגנון הבטחת תשואה” לראשונה בחייהם גילו פתאום כמה כסף יש שם. ואם מי שהזין את החששות האלה הוא באמת בתי ההשקעות, בניסיון להגן על הכסף של החוסכים מפני הממשלה, יכול להיות שהם עשו לעצמם שירות דוב. אבל דווקא פסקה צדדית בכתבה הייתה זו שתפסה לי את העין.
לפי הפרסום, גם אם המדינה לא תיגע בשקל מהעודפים וכולם יועברו לקרן הייעודית כמתוכנן, עדיין צפויה לנו טלטלה לא נעימה בשוק ההון. העברת עשרות מיליארדי השקלים מקרנות הפנסיה שמושקעות היום בשוק ההון לחשבון נעול בבנק ישראל עלולה לפגוע בביקושים למניות וללחוץ את הבורסה בתל אביב כלפי מטה. על פניו נשמע הגיוני, אבל כמו שב"כלכליסט" בעצמם כתבו, אף אחד לא עומד למשוך 30 מיליארד שקל מהבורסה ביום אחד.
ההתחשבנות תיעשה מדי חודש, על כספים שהשלימו חמש שנות השקעה, כך שמדובר בפעימות של מאות מיליוני שקלים - שלא כולם היו מושקעים במניות ישראליות. חלקם היו באג”ח, חלקם במניות בחו”ל, כך שהסכום הרלוונטי, לפי הפרסום, הוא “רק” כ־125 מיליון שקל בחודש בממוצע. סכום לא מבוטל, שהייתי שמח שהיה שוכב אצלי בארנק, אבל בטח לא כזה שמפיל בורסה שמגלגלת מחזור מסחר יומי ממוצע של כ־4.7 מיליארד שקל, וששווי שוק המניות שלה עומד על כ־3.1 טריליון שקל.
אבל גם אם נניח שהמימושים האלה יפעילו לחץ מסוים על המניות, חשוב לשים דברים בפרופורציות. כי אם מה שמדאיג אותנו הוא שכסף שהיה פנוי להשקעה בחברות ישראליות יצא משוק ההון וישכב בחשבון בבנק ישראל, כדאי להיזכר מה הייתה האלטרנטיבה. לפני הרפורמה, 30% מכספי הפנסיה שעליהם חלה הבטחת התשואה היו נעולים באג”ח המיועדות של המדינה. הרפורמה שחררה ומשחררת בהדרגה את הכספים האלה להשקעות בשוק ההון, ככל שהאג”ח הישנות נפדות. ולא מדובר בעשרות מיליארדים של תשואה עודפת, אלא במאות מיליארדי שקלים של חיסכון פנסיוני, שחלקם יכולים להגיע גם לחברות ישראליות.
וזה עוד לפני שהזכרנו שאת אותם תשעה מיליארד שקלים של העלות העודפת של האג”ח המיועדות מישהו היה צריך לממן – והמישהו הזה הוא אנחנו, אזרחי מדינת ישראל. וכשהמדינה גובה יותר מיסים, לנו נשאר פחות כסף להשקיע בשוק ההון. כלומר, איך שלא מסתכלים על זה, שוק ההון בכלל ושוק ההון הישראלי בפרט הרוויחו לא מעט מהרפורמה שהחליפה את האג”ח המיועדות במנגנון הבטחת התשואה.
אפשר כמובן להתווכח אם הרפורמה מושלמת. אבל לבוא ולהתלונן שהמנגנון החדש ירוקן כסף עם כפית משוק ההון בלי להביא בחשבון את הכספים שהוא כבר שפך שם בדליים זו דרך קצת מוזרה להסתכל על זה. אל תבינו אותי לא נכון, אני בעד להסתכל על הדברים דרך החור של הגרוש, אבל אסור לשכוח שמסביב לאותו חור יש גם, ובכן, גרוש.
התרעות פיקוד העורף