בספרו החדש "הפוטנציאל הישראלי" טאוב מפנה את אותה מתודולוגיה אל המדינה עצמה. במקום לבחון חברה, הוא בוחן מדינה; במקום לשאול מהו השוק של הסטארט-אפ הבא, הוא שואל מהו השוק הפוטנציאלי של ישראל. והתשובה שלו, לפחות כפי שהוא מציג אותה, גדולה בהרבה מהתוצאה הנוכחית.
הרעיון המרכזי פשוט, אבל גם שאפתני: ישראל אינה צריכה להסתפק במאבק על חלוקה טובה יותר של המשאבים הקיימים - היא צריכה להגדיל את העוגה. לא רק לנסות לעשות את מה שהיא כבר עושה קצת יותר טוב, אלא לזהות תחומים שבהם היא יכולה לייצר ערך בסדרי גודל אחרים לגמרי.
את הספר הוא בונה סביב תריסר רעיונות, שכל אחד מהם נבחן לפי הפוטנציאל הכלכלי שלו. לטענתו, רבים מהם אינם דורשים בהכרח השקעות עתק או נטילת סיכונים יוצאי דופן. במקרים רבים, החסם נמצא במקום אחר: בחוקים, בתמריצים, במבנה המערכות הציבוריות ובנכונות לחשוב אחרת.
"כשאנחנו משקיעים בחברות, אנחנו מסתכלים על שני דברים מרכזיים: מה הפוטנציאל ומה ההסתברות להגיע אליו. אנחנו מקבלים בערך 1,400 דקים בשנה, פוגשים בערך 300 חברות, ועושים בדיקת עומק לכ-40. בסוף אנחנו משקיעים בערך בשש עד שמונה חברות. המטרה היא לא למצוא את החברה הכי טובה היום, אלא את החברה שיכולה להיות מאוד גדולה ושיש לה הסתברות מספיק גבוהה להגיע לשם".
בוחנים גבולות
שלא יובן לא נכון - טאוב לא טוען שישראל אינה מצליחה. להפך. חלק מהטיעון שלו מבוסס דווקא על ההבנה שישראל כבר הוכיחה שהיא יודעת להשיג הישגים משמעותיים בתחומים מסוימים. מים, חקלאות, טכנולוגיה, ביטחון ותחומים נוספים הפכו למנועי חדשנות ויצוא. אלא שלשיטתו, ההצלחה הקיימת עלולה להפוך גם למלכודת. כאשר מערכת מצליחה להגיע לתוצאה טובה, היא נוטה להתרכז בשימור ההישג במקום לשאול מהו השלב הבא. אחד התחומים שבהם הוא מזהה פער משמעותי בין מה שיש לבין מה שאפשר להשיג הוא הביטחון. תעשיית הביטחון הישראלית מייצאת כיום בהיקפים של עשרות מיליארדי דולרים, אבל בעיניו זה רחוק מלהיות הגבול העליון.
לא רק כסף
טאוב חוזר לאוניברסיטת אוקספורד כדוגמה למה שקורה כאשר מערכת משנה את התמריצים שלה. לדבריו, סביב אמצע העשור הקודם נעשו שם שינויים בכל הקשור למסחור ידע ולעידוד חוקרים להקים חברות, והתוצאה הייתה גידול משמעותי במספר החברות שצמחו מהאוניברסיטה, כמו אסטרזניקה. "אני לא אומר שצריך להעתיק את אוקספורד אחד לאחד. אבל צריך לשאול מה הם עשו. לפעמים שינוי בתמריץ, שינוי בחוק או שינוי באופן שבו מתייחסים לחוקר יכול לייצר שינוי עצום. זה לא בהכרח דורש עוד מיליארדים. לפעמים אנחנו מחפשים את הכסף לפני שאנחנו בודקים אם בכלל הבעיה היא כסף".
והבעיה היא כמעט אף פעם לא כסף. זה אולי אחד המשפטים שחוזרים כחוט השני בתפיסה של טאוב: בישראל נוטים להתמודד עם בעיות באמצעות עוד תקציב, בעוד לעיתים החסם האמיתי נמצא במבנה.
מכאן מגיע טאוב לאחת הביקורות המרכזיות שלו, על האופן שבו ישראל מתנהלת. לטענתו, יותר מדי מאבקים עוסקים בשאלה מי יקבל איזה חלק מהמשאבים הקיימים, במקום בשאלה כיצד מגדילים את המשאבים עצמם. הוא מספר על ויכוח ששמע בין בכירים במערכת האוצר לבין גורמים במערכת הביטחון. בשלב מסוים, אחד מאנשי מערכת הביטחון אמר בחצי בדיחה: "אלה שבאוצר יותר קשים לי מהאיראנים".
"הדבר המעניין היה ששני הצדדים יודעים שהצד השני צודק. אנשי האוצר אומרים: יש מגבלות תקציב, אי אפשר לתת לכל מערכת את כל מה שהיא מבקשת. אנשי הביטחון אומרים: אנחנו נמצאים במציאות שבה צריך להשקיע הרבה יותר. ושניהם צודקים. אבל במקום לשאול איך מגדילים את העוגה, הם רבים על אותה חתיכה. וזאת בעיניי אחת הבעיות הכי גדולות שלנו. אנחנו צריכים לשנות את השאלה. לא מי מקבל עוד מיליארד ומי מוותר על מיליארד, אלא מה אנחנו יכולים לעשות כדי שהכלכלה תהיה גדולה יותר".
לדבריו, דווקא משום שהמדינה אינה יכולה להרשות לעצמה לקחת סיכונים דומים לאלה של משקיע פרטי, צריך לחפש את ההזדמנויות שבהן היחס בין סיכון לתשואה טוב במיוחד. "אני לא מדבר כאן על הימורים. להפך. הרבה מהרעיונות שאני מציע הם בעיניי רעיונות של סיכון נמוך ותשואה גבוהה. אלה המקומות שבהם מדינה צריכה להיות מאוד אגרסיבית. אם יש שינוי שיכול להגדיל את הפוטנציאל בעשרות מיליארדים והסיכון שלו מוגבל, למה שלא ננסה?".
"אני רוצה שניקח את אותה אנרגיה שיש לנו בשעת חירום ונשתמש בה גם בשעת שגרה. לא צריך לחכות לעוד 7 באוקטובר כדי לשאול מה ישראל יכולה להיות. אם כבר הוכחנו שאנחנו מסוגלים לעשות דברים יוצאי דופן תחת לחץ, בואו נוכיח שאנחנו מסוגלים לעשות דברים יוצאי דופן גם כשאין אש מאחורינו".
התרעות פיקוד העורף