145 יום, לא כולל חגים וערבי חג, מקציב החוק לממשלה חדשה כדי להעביר תקציב, אחרת הכנסת מתפזרת באופן אוטומטי והולכים לבחירות. אם עשיתם חישוב זריז עם האצבעות, בטח שמתם לב שזה יוצא איפשהו במאי 2027 במקרה הטוב, תלוי מתי יצליחו להקים פה ממשלה, מה שאומר שגם לשנה הקרובה מדינת ישראל תיכנס עם תקציב המשכי. שוב.
בפעם השלישית ברציפות והשישית בתוך שמונה שנים מדינת ישראל תפתח שנה בלי תקציב מדינה מאושר, כשהמשמעות היא שמשרדי הממשלה יוכלו בערך רק לשלם משכורות ולעמוד בהתחייבויות וגם זה בקושי. לשפר את השירות לאזרח? להתאים את עצמם למציאות ולצרכים המשתנים? כל זה ייאלץ לחכות לתקציב שיעבור בזמן שהשעון מתקתק. תיק תק, תיק תק.
ולא יהיה פשוט להעביר אותו. גם אם נניח שתוקם ממשלה ויושג רוב בכנסת שיצביע בעד התקציב, המספרים פשוט מסרבים להתכנס. ראינו את זה שוב ושוב בשנים האחרונות עם קיצוץ רוחבי אחרי קיצוץ רוחבי, הוצאות הביטחון ההולכות וגדלות נוגסות ביס אחר ביס בהוצאות האזרחיות. השרים החדשים יגיעו עם מלא אנרגיה ותוכניות לשנות את העולם. באוצר, לעומת זאת, כנראה יחכו להם עם קיצוץ. ואיזה שר רוצה להתחיל ככה קדנציה?
עוד מכשול ששר האוצר הבא יצטרך להתמודד איתו בדרך להעברת התקציב הוא ביטול הסיוע הביטחוני האמריקאי, שעדיין לא לגמרי ברור מתי ואיך יקרה. כאן כדאי לשים את הדברים בפרופורציה - אמנם מדובר ב-3.8 מיליארד דולר בשנה, אך לא מדובר בכסף שמדינת ישראל מקבלת לכיס. הוא מגיע עם כל כך הרבה התחייבויות והסתייגויות, שהוא יותר מזכיר גיפט קארד שקיבלתם מהבוס לחג מאשר כסף מזומן: אמנם רשום עליו 400, אבל לכולם ברור שהייתם מוותרים עליו בשביל עוד 300 במשכורת. לכן השאלה מבחינת האוצר היא לא מה היה גובה הסיוע, אלא כמה כסף ישראל תצטרך להביא מהבית כדי לשמור על אותה יכולת צבאית.
נקודה נוספת שחשוב לזכור היא שערב המלחמה הסיוע האמריקאי אמנם היה אחוז מכובד מתקציב הביטחון, אך בשנות המלחמה התקציב הכפיל ואפילו שילש את עצמו. כך שכיום כספי הסיוע האמריקאי - ובוודאי השווי האמיתי שלהם לקופת המדינה - הם אחוז קטן מתוכו. עדיין מדובר בכמה מיליארדים והשר יצטרך להחליט מה לעשות עם החור הזה, אבל זה לא סוף העולם.
אל תצפו להפתעות גדולות, את רוב הרפורמות אתם מכירים מהכנסת הקודמת: יהיו שם רפורמת החלב שנולדה ברעש גדול ובסוף גוועה בדממה דקה, חוק האיגוח שנתקע אחרי הקריאה הראשונה, הקמת רשויות התחבורה המטרופוליניות שהגיעה עד לשולחן המליאה והוסרה מסדר היום רגע לפני ההצבעה הסופית ועוד פרצופים ורפורמות מוכרות. כל שר אוצר מקבל את אותה רשימה, וכל שר אוצר מחליט מה תהיה רפורמת הדגל שלו בחוק ההסדרים. עם רפורמת החלב וחברותיה זה כאמור לא כל כך עבד, נחזיק אצבעות שהשר הבא ישאיר אחריו רשימה קצרה יותר.
ובמבט קצת יותר רחוק להמשך הקדנציה, אחרי ששר האוצר החדש יסיים להסדיר את הנשימה מהעברת התקציב ויצליח להרים את הראש מעל המים של הניהול השוטף, יש לי בשבילו הצעה אחת - תבזר את המבזרים.
אין דבר שבמשרד האוצר יותר אוהבים מביזור סמכויות, כל עוד לא מדובר בסמכויות שלהם. הם רוצים להעביר כוח ממשרד הפנים לרשויות המקומיות, ממשרד החינוך למנהלי בתי הספר וממשרד התחבורה לרשויות המטרופוליניות. כולם באמת רעיונות מצוינים. אבל עכשיו הם צריכים לנסות את זה גם בבית.
איך אפשר לדרוש ממשרד החינוך לתת למנהלי בתי הספר יותר אוטונומיה לפטר ולתגמל עובדים, ובאותה נשימה, באמצעות הממונה על השכר באוצר ונציבות שירות המדינה, לא לתת למנהלים במשרד החינוך את אותה אוטונומיה כלפי העובדים שלהם? איך אפשר לטעון שצריך לאפשר לגזברים של עיריות יותר אוטונומיה בניהול התקציב שלהם בלי שינחיתו עליהם הכל מלמעלה, ובמקביל לא לאפשר לתקציבנים במשרד הבריאות (ג.נ. הייתי אחד מהם) להעביר אגורה מהתקציב של העפרונות לתקציב של הקורסים בלי אישור של אגף תקציבים באוצר?
אפשר, ואפילו צריך, להבין למה הריכוזיות הזאת נולדה. בלי אגף תקציבים וחשב כללי חזקים ששומרים על הקופה, כל שר היה מושך ממנה לפי כוחו הפוליטי וכל משרד היה מבזבז בהתאם ליכולתו להשפיע על דעת הקהל. תחשבו רק כמה תקציב הביטחון היה מתנפח בשנים האחרונות אם לא היה בצד השני מישהו שישגיח על הברז...
ועדיין, השאלה היא איפה עובר הגבול, ובאיזה שלב המחירים שאנחנו משלמים על הסרבול והניהול הריכוזי כבר גדולים יותר מהנזק שהם נועדו למנוע. אם באוצר באמת מאמינים שמי שמכיר את העבודה מקרוב הוא זה שצריך לקבל את ההחלטות בעצמו, הייתי שמח לראות אותם מפעילים את אותו היגיון גם כשהאיש שמולם הוא מנכ"ל של משרד ממשלתי.
התרעות פיקוד העורף