רפי גינת לא הפר שום חוק כשחצה את הקווים לעולם הפרסום והתחיל לשווק מוצרים במקום תחקירים עיתונאיים.
מבחינה פורמלית, זכותו לקחת את מיתרי הקול המפורסמים שלו ואת האמינות שלפחות חלק מהציבור מייחס לו, ולתרגם אותם לצ'ק שמן מתנובה ומתאגידים אחרים. זה כשר, אבל אם מהחלב של תנובה היה עולה ריח כמו ממיזם הפרסום החדש של גינת ־ אפילו הוא היה מתקשה להמליץ עליו.
הפסאדה נראית כמעט אותו דבר, מאחרי הקלעים הכל שונה: בתוכנית תחקירים עיתונאית הכסף (לבדיקות המעבדה, לשכר התחקירנים, לחשבון הבנק של גינת) מגיע מהמערכת, והמטרה המוצהרת היא חקר האמת והגנה על האינטרס הציבורי. בפרסומת הכסף מגיע מהתאגיד שרוצה למכור לנו דג. גינת מציע לנו להתעלם מההיבט הכספי ולהאמין שהוא לא ישפיע על שיקול דעתו ולא יפתה אותו לדחוף לנו לוקשים, אבל אם כך (עם כל ההבדלים שבעולם) ראש עיר יכול לקבל מיליונים מקבלן ולטעון שאין לזה שום קשר להיתר הבנייה שנתן לפרויקט שלו.
אבל יותר מהתהיות האתיות, המהלך של גינת מספק עוד תזכורת למצבה העגום של התקשורת הישראלית. בעולם מושלם ובמדינה בריאה, עיתונאות היא משלח יד שמכבד את העוסקים בו, שמאפשר להם להזדקן במקצוע ולשרת את הציבור כשהם משוחררים מלחצים ומתוך תחושת שליחות עמוקה.
עיתונאי אמיתי לא עומד למכירה. כשאני רואה עיתונאים מצוינים - ועדיין יש בעיתונות הישראלית לא מעט כאלה - מפרסמים תחקיר נוקב על תאגיד, אני רוצה להאמין שגם אם מחר יקבלו הצעה לשווק את מוצריו הם לא יהיו מסוגלים לעשות את זה, כי המילים ייתקעו להם בגרון. זה חזון יפה, אבל כשאין אופק כלכלי וביטחון תעסוקתי, יש פחות ופחות עיתונאים אמיתיים, ויותר ויותר עיתונאים שמדלגים אל שדרות היחצ"נות והדוברות. אל רבים מהם קשה לבוא בטענות: כשיוקר המחייה עולה והמשכורת יורדת, חופש הבחירה מצטמצם. זה כמובן לא המקרה של גינת. אם אחד העיתונאים העשירים בישראל לא מהסס להפוך לפרסומאי, מה יגידו איזובי הקיר שמחפשים כל חודש מאיפה לשלם את המשכנתה?
התרעות פיקוד העורף