בשיחות סגורות הודה שר האוצר כי יחימוביץ' הייתה שמחה לו התקרה יורדת למיליון שקל לשנה ואפילו פחות. לכן הצעתו הייתה בבחינת פשרה. אז נכון שב־200 אלף שקל לחודש, וגם ב־100 אלף שקל, אפשר לגמור את החודש ולהישאר עם עודף. יודעים מה? גם ב־50 אלף שקל לא רעבים ללחם, אם כי במקרה של ביבי התברר ש־50 אלף שקל ברוטו הופכים בשל זקיפת הרכב לנטו מצומק של 17 אלף שקל.
השאלה היא: איפה עובר הגבול? מבחינת כחלון, זה ברור: "יש כאן כשל ערכי ומוסרי ממדרגה ראשונה. האם בכירי המערכת הפיננסית טובים ממפקדי הטייסות, מפקדי החטיבות הלוחמות, שופטי בית המשפטים, מנתחי הלב והמוח ומדענים?" אבל מפקדים, שופטים, מנתחים ומדענים יש מאות ואלפים. מנהלי בנקים בכירים יש אולי עשרה. מנהלי חברות ביטוח יש עשרה נוספים. האם זאת סיבה להטיל מגבלות טוטאליות על המערכת הפיננסית בעילה של צמצום פערים?
את כספי הציבור ינהלו בעתיד פקידים בינוניים נעדרי תמריץ להצטיין. השמיים לא יהיו הגבול אלא ועדת הכספים של הכנסת. יצחק תשובה (להלן טייקון) מוזמן לשלוח לכחלון וליחימוביץ' זר פרחים על שאילצו אותו לשלם פחות למנכ"ל הפניקס השכיר, אייל לפידות. לשרי אריסון, בעלת הבית בפועלים, שחגגה שלשום את יום המעשים הטובים, יישארו כמה גרושים למעשים טובים נוספים בזכות המגבלות על ציון קינן ויאיר סרוסי.
ואם כבר מדברים על מגבלות, מדוע להסתפק בבכירי החברות הפיננסיות (בתירוץ שהם מנהלים כספי ציבור)? ומה עם מגבלות על תנובה, פסגות, נשר, שופרסל או רמי לוי לדוגמה? הרי כולם מנהלים עסקים שמתכתבים במישרין עם הציבור. אבל כנראה שעוד לא נולד הפוליטיקאי שיעז להתעסק עם ארז ויגודמן, מנכ"ל מונופול התרופות טבע, שהביא הביתה ב־2015 רק 20 מיליון שקל. אגב, שלשום זומנה אסיפה לשדרוג שכרו של ויגודמן. המגזר העסקי ימצא תמיד את הדרך העוקפת להתגבר על המגבלות ועוד נשמע על כך.
התרעות פיקוד העורף