לפני עשור, אם הייתם אומרים למי מתושבי תל אביב ששכונת מונטיפיורי תשתנה היו מגחכים. שכונה קטנה, סגורה, פרברית משהו, שלאורך שנים נשארה מאופקת אי של שקט בין המסגר לבגין. אבל אז, באיטיות ובעקשנות, קרה הבלתי צפוי: בתי הקפה צצו בזה אחר זה, שדרות יהודית נצבעו באורות רכים של ברים קטנים, ומונטיפיורי הפכה מבלי להתכוון לאחת השכונות הכי מדוברות בעיר.
בצירי הזמן של תל אביב, נדמה כי לשכונה יש קצב משלה. הקרבה לעזריאלי, למסגר, לנתיבי איילון כל אלה הפכו אותה ליעד אסטרטגי עבור זוגות צעירים ומשפחות בתחילת דרכן, שחיפשו איכות חיים אבל לא רצו לוותר על דופק העיר. הייחוד של מונטיפיורי הוא בשילוב המוזר והמשכר בין פשטות כמעט כפרית לבין אורבניות תוססת.
“הייתה פה תקופה שיכולנו לשמוע את הציפורים באמצע היום, ולא את הצפירות,” אומרת שירה, בת 38, שגרה בשכונה כבר שבע שנים. “אבל אני לא מתלוננת כל עוד הקסם נשמר, אני שמחה שיש כאן תנועה. זה הופך את השכונה לחיה יותר".
לאורך שדרות יהודית, הרחוב הראשי של השכונה, מתרחש השינוי הכי בולט: בתי קפה חדשים נפתחים בקצב מהיר, הברזים בברים לא מפסיקים לנזול, וריח המאפים החמים מקדם את פני העוברים והשבים בבוקר. האווירה מזכירה את רוטשילד של תחילת הדרך, רק בגרסה יותר רגועה.
“השכונה הזאת עברה לידה מחדש,” מוסיף יוני, תושב ותיק. “פעם היינו קמים בבוקר והכול היה שקט כמו מושב. היום אתה רואה אנשים עובדים עם הלפטופ בבתי קפה, ילדים רצים עם קורנפלקס, ומוזיקה בוקעת מהברים בלילה אבל הכול במידה.”
וגם מי שמגיע מבחוץ מרגיש מיד את השוני. רותם, תושב פלורנטין, הגיע במקרה לביקור בשכונה ומאז לא מצליח לשחרר. “חברים שלי גרים פה כבר תקופה ואמרו לי ‘בוא, תנסה, רק תקפוץ לדרינק’. ניסיתי והתאהבתי. יש פה משהו בגובה העיניים, בלי פוזה. זה שקט אבל לא משעמם.” מאז אותו ערב הוא מחפש דירה בשכונה. “בפלורנטין כבר נהיה רועש מדי, כאן זה בדיוק האיזון שחיפשתי.”
השכונה אומנם שינתה את פניה אבל לא את רוחה. בפרדס מונטיפיורי של פעם צמחו תפוזים, היום צומחים פה חלומות אורבניים. ובין כוס אספרסו לוויטרינה עם קוקטייל נדמה שמונטיפיורי רק מתחילה לפרוח. כמו שאמר אחד הבריסטות החדשים בשכונה: “תראה את המקום זה תל אביב בלי הרעש, תל אביב שאפשר לנשום בה״.
התרעות פיקוד העורף