רוב התוכן המזויף שימש להעצמת תחושת ההרס והכאוס, בעיקר באמצעות סרטוני וידאו ותמונות שהופצו ברשתות החברתיות, ולעיתים אף שודרו בכלי תקשורת מסורתיים.
התמונה העולה מהמחקר מציגה את הדיסאינפורמציה כחלק בלתי נפרד מזירות הקרב המודרניות, לא פחות מהטילים והפצצות. הממצאים מצביעים על כך שהרשתות החברתיות הפכו לשדה קרב פסיכולוגי, שבו תכנים כוזבים נועדו לזרוע בלבול, לעורר בהלה, לשדר עוצמה צבאית ולפגוע במורל הציבורי של הצד השני.
היקף התופעה מרשים: 84 אחוז מהתכנים השקריים שנבדקו היו סרטוני וידאו, 13 אחוז תמונות ורק 3 אחוז טקסטים. המשמעות ברורה – התעמולה עשתה שימוש בעיקר בחומר ויזואלי, שהאלגוריתמים של הרשתות החברתיות מקדמים ושאליו המשתמשים נחשפים בצורה מהירה וישירה. מרבית הסרטונים כללו פיצוצים, נזק פיזי ותמונות של בהלה ציבורית.
המספרים שמאחורי השקרים
מעבר להיקף, המחקר מצא כי במקרים רבים הופצו סרטונים ותמונות ישנים לחלוטין, ממלחמות אחרות או מאירועים שאינם קשורים כלל לעימות. כך למשל סרטון ישן מתרגיל כיבוי אש בסין ב־2015 הוצג כתקיפה איראנית של בתי הזיקוק בחיפה, ותמונה של שריפה במלון בסין ב־2009 הופצה כשריפה בתל אביב לאחר פגיעת טילים.
כחמישית מהתוכן המזויף זוהה כתוצר של בינה מלאכותית יוצרת. דוגמאות לכך כוללות סרטון שבו חייל ישראלי מתחנן לרחמים מאיראן, תמונה של מטוס F-35 ישראלי שהופל כביכול באיראן, או סרטונים המציגים הרס בשדה התעופה בן גוריון. במקרים רבים ניתן היה לזהות את הזיוף בעזרת סימני מים שנותרו על הקובץ, באמצעות כלים ייעודיים לזיהוי תכנים סינתטיים או באמצעות חיפוש מקורות מוקדמים.
"פייקים בליסטיים": מה המטרה ולמי זה טוב?
המחקר גם ניסה להעריך את המוטיבציות להפצת הדיסאינפורמציה. נמצא כי ב־72 אחוז מהמקרים התוכן הכוזב שירת בעיקר את הצד האיראני, בעוד שרק ב־24 אחוז מהמקרים הוא יכול היה לשרת את הצד הישראלי. כשבוחנים רק תכנים שנוצרו באמצעות AI הנתון אף חד יותר: 90 אחוז מהם שירתו את הצד האיראני.
המחקר מצביע על תופעה ייחודית: בעוד שבעימותים אחרים, כמו המלחמה ברצועת עזה, נעשה שימוש בתעמולה להצגת הצד השני כבלתי מוסרי וכאחראי לפשעי מלחמה, כאן מרבית הדיסאינפורמציה התמקדה בהעצמת תחושת העוצמה הצבאית. כלומר, פחות קורבנוּת ויותר "פייקים בליסטיים" שמטרתם להציג את היריב כחלש ואת עצמך כחזק.
ועכשיו באמת: איפה נפלנו?
עוד עולה מהמחקר כי ישראל סבלה מחולשה מערכתית בתחום בדיקת העובדות. בעוד שבזירה העולמית נבחנו מאות תכנים על ידי עשרות גופים מקצועיים, בישראל פעלו רק שני גופים עיקריים: פייק ריפורטר ו"בודקים". שניהם פרסמו יחד 58 בדיקות בלבד, מרביתן בעברית ובמיקוד על תכנים שהופצו בכלי תקשורת מקומיים. "המשרוקית" של גלובס, הגוף היחיד בישראל החבר ברשת הבינלאומית IFCN, כמעט ולא נטל חלק פעיל.
הממצאים הללו מצביעים על פער משמעותי: החברה הישראלית, שנחשפה להצפה אדירה של דיסאינפורמציה, לא נהנתה ממענה מספק של בדיקות עובדות בזמן אמת. יתרה מזאת, לא הופצו כלל בדיקות בשפה הערבית, אף שהחברה הערבית בישראל מהווה כחמישית מהאוכלוסייה. משמעות הדבר היא שמגזרים שלמים נותרו ללא גישה למידע מאומת בשפתם.
בזירה העולמית, לעומת זאת, בלטה במיוחד פעילותו של הארגון הירדני Misbar שביצע 134 בדיקות והוביל את הרשימה, לצד AFP הצרפתית עם 64 בדיקות וגופים מהודו, טורקיה וספרד. ממצא זה מערער על הנטייה להתמקד בגופי בדיקת עובדות מערביים בלבד, ומצביע על מרכזיותה של דרום אסיה והמזרח התיכון בתחום.
בניתוח סוגי ההטעיה, נמצא כי 76 אחוז מהתכנים כללו הוצאה מהקשר של זמן, 71 אחוז כללו מסגור שגוי ו־63 אחוז הוצאה מהקשר של מקום. רק 15 אחוז מהתכנים היו מפוברקים לחלוטין, ורק 2 אחוז כללו התחזות לגורם רשמי. במילים אחרות, רוב המניפולציות נשענו על תיעוד אמיתי שהוצא מהקשרו.
לצד ממצאים אלו, המחקר מצביע גם על מגבלות מערכתיות. גופי בדיקת העובדות בעולם מתמודדים עם לחצים כלכליים, פוליטיים וטכנולוגיים, והם מתקשים לעמוד בקצב ההצפה. בישראל התמונה חמורה אף יותר, שכן היעדר גופים מגוונים ומנגנוני פרסום בשפות שונות מונע מהציבור גישה מספקת למידע מאומת.
התרעות פיקוד העורף