רחפן יכול להתחמק ממכשולים ולנוע בחדר, אבל האם יבין שסיגריה דולקת במאפרה עשויה להעיד שמישהו נמצא בחדר הסמוך? מבחינת רובי ליאני, מייסד שותף ומנהל הטכנולוגיות הראשי של חברת הרובוטיקה XTEND, זו דוגמה ליתרון שבהפעלת אדם ומכונה כצוות. בשיחה עם ליאור נוביק, ראש מדור הטכנולוגיה של מעריב, הוא מתאר את הדרך ממשחקים לעולם הביטחוני, את המרוץ לייצור רובוטים במדינות שונות ואת קצב הפיתוח המואץ. הבינה המלאכותית, לדבריו, כבר משנה את האפשרויות העומדות בפני המפתחים.
"אתה מתחיל איזשהו משהו, אתה לא יודע לאן זה ייקח את זה", אומר ליאני. החברה החלה את דרכה בסוף 2018, בחיבור בין הרקע של שותפיו בספורט, בווידאו ובטכנולוגיות תלת־ממד, לבין ניסיונו כמקים הליגה הישראלית למרוצי רחפנים. הרעיון היה לאפשר לגיימרים להפעיל רחפנים בעולם האמיתי ולשלב בחוויה אלמנטים משחקיים. הוא מתאר, למשל, הטסת רחפן בתוך סצנה של קווידיץ', כשהמשתמש מפעיל כלי ממשי וחווה גם את הסיכון להתרסקות.
החיבור הביטחוני הגיע על רקע הבלונים והעפיפונים מעזה בשנים 2018–2019. "לפוצץ בלונים עם VR, זה משחק", הוא אומר. הטכנולוגיה נועדה לגשר על פער מעשי בין חיילים הזקוקים לכלי לבין המיומנות הדרושה להפעלתו. במקום הכשרה ממושכת, המטרה הייתה להפוך טכנולוגיה מורכבת לפשוטה יותר לשימוש. לדבריו, הפתיחות הצבאית לסטארטאפים אפשרה להביא טכנולוגיה לשטח, לקבל משוב ולהמשיך בפיתוח, בלי להמתין למוצר מושלם.
ליאני מצביע גם על הבדל מפתיע בין השווקים. "אם אני מביא מוצר שהוא 70% מוכן, בעולם הביטחוני יכול להיות שאפשר להשתמש בו. אם אתה בתור גיימר, הייתי מביא לך משחק שהוא 30% קורס, היית כותל אותי". מבחינתו, האפשרות להתנסות בשטח מאפשרת להתקדם בפיתוח הטכנולוגיה וביציבות שלה, ולא להישאר במוסך עד שהכול מוכן ולהחמיץ את ההזדמנות.
"אני חושב שכל עולם הרחפנות קיבל בוסט מאוד מאוד משמעותי עם התפתחות הקצב של העולם הסלולרי. המחשוב נהיה זול יותר וחזק יותר ונגיש יותר". לדבריו, ההתקדמות הזאת הקלה על בנייה, רכישה והטסה של רחפנים. מנגד, מרוצי הרחפנים מדגישים דווקא את כישורי האדם, עם פחות מחשוב ויותר מיומנות אנושית. החיבור בין שני העולמות מעניין אותו במיוחד, לרבות תחרויות בין אדם למכונה.
בעבודה עם רובוטים, הוא מבקש לשלב את יתרונות המכונה עם האינטואיציה האנושית. הדוגמה שלו היא רחפן הסורק בית: המכונה מתמודדת עם התנועה והמכשולים, ואילו אדם יכול להבין מיד את משמעותה של סיגריה שעדיין דולקת. תפקיד המפעיל משתנה לפי הצורך, משליטה ישירה ועד התבוננות. "לפעמים אתה צריך יותר עזרה אנושית, לפעמים אתה צריך פחות", הוא מסביר. "זה לא או הם או אנחנו. אנחנו עובדים ביחד כצוות".
ליאני מתאר אותה כאמצעי להרחבת הפעילות, ולא כשינוי בזהות החברה. ההנפקה, לדבריו, מאפשרת לגייס את הציבור למהלכים גדולים יותר, ובהם רכישות וכניסה לשווקים נוספים. היא מספקת גב כלכלי לתוכניות שהחברה רוצה לקדם. לצד ההתרגשות מאבן הדרך, הוא מדגיש שהמיקוד נשאר בבניית תשתית שתאפשר לעשות דברים גדולים יותר מאלה שהתאפשרו במסגרת חברה פרטית. מבחינתו, השינוי הוא בעיקר ביכולת להוציא את התוכניות לפועל ובהיקף הפעילות.
"כן, עובדים עם כל החברים, מה שנקרא". ליאני אינו מפרט בשיחה את זהות הלקוחות, אך מסביר שההתרחבות מחייבת התאמה למדינות שבהן החברה רוצה לפעול. לשיטתו, מכירת טכנולוגיה לבדה אינה מספיקה כשמדינות מבקשות יכולת לייצר בעצמן ולהפחית תלות באספקה מבחוץ.
לדבריו, גם מדינות שמתבטאות בדרכים שונות כלפי ישראל מכירות בערך הטכנולוגיות המגיעות ממנה. השאלה היא כיצד להפוך רכישה נקודתית לפעילות משמעותית ורחבה. הוא מציין שהפיכת החברה לציבורית אמריקאית מסייעת להתמודד עם חלק מהמגבלות, ולצדה נבנית נוכחות מקומית בשווקי היעד.
הוא מתאר מרוץ של מדינות להשבת יכולות הייצור הביתה. בהתאם לכך, החברה בונה פעילות מקומית שמכירה את השפה ואת התרבות של הלקוחות. סדר הפעולות, לדבריו, שונה מהתרחבות שמתחילה בהצבת איש מכירות: קודם מוקמת תשתית ייצור, אחריה מודגמת הטכנולוגיה, מתקבלת הזמנה ובהמשך מתפתחים חוזים משמעותיים. אף שהמערכת מגיעה בגופו של רובוט, ליאני מדגיש שהמוצר המרכזי של XTEND הוא התוכנה שמפעילה את הרובוטים.
"אני חושב ש־AI זה הדבר הכי טוב שקרה לרובוטיקה", הוא אומר. הבינה המלאכותית מאפשרת, לדבריו, להתמקד במשימה ובהקשר שלה, ולקצר את העבודה הנדרשת כדי לגרום לפלטפורמה לבצע אותה. "זה נתן לנו כוחות על". פיתוחים שלקחו בחברה שנים, הוא מספר, נעשים כיום בימים ובשבועות. הוא צופה גידול משמעותי ברובוטיקה, כולל רובוטים דמויי אדם והתקדמות במכוניות אוטונומיות, תחום שממחיש את מורכבות המפגש בין מכונות לסביבה אנושית.
את ההשראה לפיתוח הדרגתי הוא מוצא גם בגישה של טסלה. במקום להמתין במעבדה לאוטונומיה מלאה, הוא מתאר דרך שבה מוציאים מוצר לשימוש, לומדים מהשטח ומוסיפים יכולות בשכבות. לדבריו, גם ב־XTEND יש במעבדות מערכות מתוחכמות, אך השאלה היא מה נדרש עכשיו בשדה הקרב. החברה לומדת מהשימוש והלוחמים לומדים להפעיל את הכלים. כך, הוא מסביר, ניתן לפתח יכולות בקצב שמתאים גם למשתמשים ולהרחיב בהדרגה את השימוש בטכנולוגיה, תוך שיפור מתמשך של המערכות והרחבת יכולותיהן.
"אני חושב שבין כל שלושה לחמישה חודשים אנחנו נראה דורות חדשים של יכולות בעולמות הרובוטיקה". זו תחזית לקצב שונה מזה המוכר במערכות ביטחוניות גדולות, שפיתוחן נמשך שנים. עם זאת, הוא מבהיר שלא כל עבודת הפיתוח תסתיים בתוך שלושה חודשים: עדיין נדרשות מכניקה, אלקטרוניקה והרכבה פיזית. השינוי נוגע גם למפתחים ולמנהלים שמקבלים החלטות, כך שהבינה המלאכותית משפיעה על החברה לאורך תהליך העבודה וגם על המוצר.
השלב הבא שעליו הוא מדבר הוא תיאום בין כלים. נחיל, לשיטתו, כולל כלים שמחליפים מידע ופועלים יחד, ויכול לחבר רחפנים מסוגים שונים לרובוטיקה קרקעית וימית ולתקשורת עם החלל. התפתחות התקשורת, הקטנת האלקטרוניקה והוזלתה מצטרפות, לדבריו, לאותה מגמה שמאפשרת לבינה המלאכותית לפעול בעולם הפיזי.
"אני מהאנשים שזה מרגש אותי", משיב ליאני. אחרי כשני עשורים של כתיבת קוד, הוא רואה כיצד פרויקטים שנראו בעבר ממושכים מדי נעשים נגישים. האפשרות לבצע יותר, בזמן קצר יותר, דוחפת אותו לעשייה גם בפרויקטים האישיים שלו. עם זאת, הוא מסמן גבול: האדם צריך להגדיר את החזון ולהסתייע במערכת לביצוע העבודה. "במקומות שמפחדים מהם זה באמת במקומות שנותנים יותר מדי חופש פעולה".
התרעות פיקוד העורף