בתקופת הבחירות יצא לי לבקר בבתי ספר ולפגוש תלמידים ערבים. אני מביט בעיניים הצעירות שלהם, מלאות בהתרגשות וסקרנות אבל גם בהרבה פחד. אני מביט וחושב על העתיד, באיזו מדינה הילדים האלה הולכים לחיות?
האם זו תהיה מדינה בה חוק הלאום וחוקים גזעניים אחרים ישאירו אותם אזרחים סוג ב'? מדינה בה הם מפחדים לצאת בערב לפגוש חברים כדי שלא יהרוג אותם הפשע המאורגן? מדינה בה הקפיטליזם החזירי גוזר עליהם חיים של עוני מייאש? שתמשיך לכבוש את אחיהם בעזה, בגדה ובירושלים המזרחית? זה לא העתיד שמגיע להם.
מגיעה להם מדינה בה יהודים וערבים חיים בשותפות ופועלים בשותפות, כמו אצלנו במפלגה, משלבים ידיים ונאבקים יחד. כי רק ביחד נוכל להעניק לכל הילדים כאן, ערבים ויהודים, עתיד של שלום ושל בטחון אישי, עתיד של שוויון אזרחי ולאומי לכל מי שחי כאן.
אבל העתיד הזה שאנחנו מייחלים לו, שכל כך מגיע לילדים האלו, של דמוקרטיה אמיתית בלי עליונות גזעית, תלוי עכשיו בקרב שאנו מנהלים על עצם קיומה של השותפות הערבית-יהודית בכנסת הבאה. ישנה סכנה אמיתית שאנו עלולים למצוא את עצמנו מחוץ לכנסת הבאה, ממנה יעדר הקול שלנו לשלום, לשוויון וצדק חברתי.
אם נעבור את אחוז החסימה, אין לנתניהו דרך להרכיב ממשלה. אין לבן גבירים תיק בממשלה. הם לא יוכלו לשים אף אחד על מטוס או ספינה, אולי רק להוציא את עצמם לפנסיה מוקדמת. בשביל העתיד הזה, אני מבקש שתבחרו חד"ש-תע"ל.
אחמד טיבי - הייאוש הוא לא פתרון
קמפיין בחירות חמישי בשלוש וחצי שנים. ממשלות קמות ונופלות. הייאוש בציבור נשאר, וגדל. הפעם התוצאה תלויה על חודם של אלפי קולות בודדים. המאבק הוא לא בין הגושים, ולא על המפלגה הגדולה ביותר. הבחירות האלו יוכרעו בתחתית הרשימה. הפעם הקלישאה שכל קול קובע נכונה מתמיד. אם מפלגה אחת או שתיים לא עוברות, הדרך של בנימין נתניהו לממשלה מובטחת. ויש סיכוי שהחלום של הימין לכנסת בלי ייצוג לציבור הערבי יתגשם. לכן אנחנו חורשים את השטח ללא הפסקה. חד"ש־תע"ל חייבת לעבור ולנצח.
אני שומע את הציבור אומר שזה לא משנה, שאף על פי שיש מפלגה ערבית בקואליציה, המצב שלנו לא השתנה, והם צודקים. כניסת מפלגה ערבית לקואליציה אולי שינתה תודעה אצל חלק מהיהודים, אבל לא שינתה את מציאות החיים של ערבים. הכיבוש מעמיק, ואיתו הנישול, הדיכוי הצבאי, ההרג, המעצרים והפלישות לאל־אקצא. החברה הערבית מתבוססת בדמה, הביטחון האישי הופרט וארגוני הפשע זכו במכרז. רצח בחברה הערבית לא פותח מהדורות, לא מביא לפיטורי בכירים במשטרה או בממשלה. הדם שלנו נשפך, הפתרונות ידועים - ואין מי שיבצע את הצעדים הנדרשים.
הייאוש הוא לא פתרון, ולא תוכנית עבודה. הפעם חייבים לצאת ולהצביע. כמה שיותר. דווקא עכשיו, 27 שנים אחרי רצח רבין, נראה שמי שהשוויץ בכך ש"הגיע לסמל הקאדילק שלו, ויכול להגיע גם אליו", ועמד בראש קמפיין לשחרור הרוצח של ראש הממשלה, יכול להיות מהבכירים בקואליציה ואולי אפילו שר בממשלת נתניהו הבאה. אם תקום.
בפוליטיקה הישראלית כל בחירות הן חשובות. הפעם הבחירות האלו הן אולי החשובות ביותר שהיו עד היום. דווקא מתוך הייאוש והתסכול הגדול יש הזדמנות לבחור לחזק את הקול לשינוי מתוך שוויון. לבחור חד"ש־תע"ל.