נולדתי וגדלתי בלוד. בגיל 18 עברתי ליפו, שבה אני מתגורר עם משפחתי עד היום. שתי ערים ערביות ששילמו את מחירה המלא של הנכבה והפכו ל"ערים מעורבות", כלומר ערים שהנוכחות היהודית החדשה בהן, בחסות המדינה, דחקה חלק ניכר מתושביהן הפלסטינים לגטאות, שסובלים מהזנחה ממוסדת וארוכת שנים.
אני בן העם הפלסטיני ואזרח במדינת ישראל. הפרדוקס בין שני מרכיבי הזהות הללו מעצב במידה רבה את חייהם של כ־20% מאזרחי המדינה הערבים. המדינה שבאזרחותה אני מחזיק פועלת בדורסנות כדי להכחיד את זהותי כפלסטיני ולצמצם את זכויותיי האזרחיות ללא הרף. מעין אזרחות על תנאי, שמעמדה רעוע וזכויותיה מותנות ב"התנהגות טובה", קרי בקבלת מעמדי כנחות לעומת האזרחים היהודים, בהסכמה לגדיעת ההשתייכות הטבעית שלי לעם הפלסטיני ובהסכמה שבשתיקה להמשך דיכויו בשטחים הכבושים.
זאת ה"עסקה" שמציעה לנו כל הקשת הציונית, משמאל ומימין, זה למעלה מ־70 שנה. זאת היא עסקה בלתי דמוקרטית ולא מוסרית בעליל. אנחנו בבל"ד מציעים לה חלופה. מדינת כל אזרחיה היא הצעה לחוזה אזרחי אחר, המכיר בזכויות הפרט ובזכויות הלאומיות של כל אזרח ואזרחית במדינה, על שני הקולקטיבים הלאומיים החיים בה. הכרה במקום דיכוי, שוויון מלא במקום אפליה.
איננו דורשים זכויות יתר, כאוכלוסייה הילידית של הארץ. אבל איננו מוכנים להתפשר על פחות מאשר שוויון זכויות מלא, שהוא התנאי לכל דמוקרטיה מתפקדת, למען ערבים ויהודים כאחד. לאיש אין הזכות לדרוש מאיתנו להתפשר על כך.