רפי אלול, מי שהיה חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה בשנות ה־90, לא ישכח לעד את מערכת הבחירות הסוערת של 1981. אלול, אז הגזבר בן ה־24 של המועצה המקומית מזכרת בתיה, נמנה עם קבוצת צעירים שהתלוותה למנהיג מפלגתו, שמעון פרס, בבואו לאסיפת בחירות בבית שמש שיצאה מכלל שליטה.
“בהתלהטות הרוחות שהייתה שם, כולל עגבניות שנזרקו לעבר הבמה, עצרה המשטרה מכל הבא ליד, כולל אותי, מעריץ של פרס מאז נעוריי”, משחזר אלול. “פרס גילה שם מנהיגות והודיע שלא יזוז מהמקום אם המשטרה לא תשחרר מיידית את כל העצורים. מאותו ערב נעשיתי מאנשיו הקרובים עד סוף דרכו. שבועיים בטרם שאושפז לבלי שוב, לפני כמעט שש שנים, אירחנו אותו עפרה אשתי ואני לארוחת ערב חגיגית לציון יום הולדתו ה־93. הוא היה אז במיטבו וסיפר על דוד בן־גוריון, משה דיין ואחרים - ולא ראו עליו שהסוף כל כך קרוב. בשבילי הוא היה מעין אבא שני”.
בימים הקרובים הוא יוכנס בטקס חגיגי בבית הכנסת במזכרת בתיה. אמי נשארה עם תשעה ילדים, שרק אחד מהם היה צעיר ממני. כולנו נרתמנו לכלכלת המשפחה הגדולה שלנו. מגיל 6 לצד הלימודים יצאתי לעבוד בחקלאות, כולל קטיף תפוחי אדמה, בציר ענבים, כיסוח דשא, מה לא. בהיותי בן עשר, כשטיפלתי בגינות של ותיקי המושבה, העסקתי ילדים שבאו לעבוד איתי. לאחר העבודה היינו חוגגים על שוקולד ושקדי מרק - והרגשנו כמו עשירים”.
בהיותו תלמיד כיתה ח’ וגם מדריך בתנועת הנוער העובד והלומד, הועסק כמזכיר המועצה הדתית במזכרת בתיה, במשרה חלקית, “ואם לא די בכך, בלילות השלמתי הכנסה בעבודה במאפייה במושבה”. לאחר שלמד במקצועי במגמת מכונאות רכב במשולב עם לימודים לבגרות, הוא שירת בצבא כמדריך בבית ספר לחימוש ואחרי השירות היה יוצא להדריך חבורות נוער בלוד, שם הכיר את רעייתו עפרה, אשת חינוך.
קידומו בחיים הציבוריים היה מהיר. מילד שכיסח דשא הפך בגיל 28 לראש המועצה המקומית מזכרת בתיה. “אני, הילד שנאלץ לעבוד מגיל קטן, ראיתי אתגר במילוי התפקיד בגיל כה צעיר ונהניתי מכל רגע”, הוא מציין. לדבריו, תוכנית האב, שהותוותה במהלך כהונתו כראש המועצה המקומית מזכרת בתיה - ממושבות הברון רוטשילד, שתחגוג בשנה הבאה את יום הולדתה ה־140 - מיושמת כעת, “תוך השמת דגש על נושא החינוך”.
ב־1992 נבחר לראשונה אלול, בעל תואר שני במינהל עסקים ובמינהל ציבורי מאוניברסיטת בן־גוריון, בבחירות לכנסת ה־13 והסתמן ככוכב עולה בפוליטיקה. “ראיתי במאבק בעוני שליחות ראשונה במעלה”, מציין אלול, שפעל בשדולה החברתית בכנסת. השיא מבחינתו היה “בלי ספק הקמת הוועדה לפניות הציבור ביוזמתי. כיו”ר הוועדה, פעלתי בתיאום עם יו”ר הכנסת דאז דן תיכון ושנינו הוכחנו שאנשים ממפלגות שונות יכולים לפעול יחד”.
הוא היה בכיכר מלכי ישראל ב־4 בנובמבר 1995. “הייתי שם על הבמה”, מספר אלול. “האווירה הייתה נלהבת ורבין נראה מאושר מכך שכה רבים הגיעו לכיכר. כשנגמרה העצרת וכשעפרה אשתי ואני ירדנו במדרגות עם פרס, נשמעו יריות. נסעתי במהירות לאיכילוב עם מרטין אינדיק, מי שהיה שגריר ארצות הברית בישראל. באותו ערב חרב עליי עולמי. כמו רבים ממחנה השלום הייתי עד אז באופוריה, שהנה השלום הולך ומתקרב. אבל עם רצח רבין הכל קרס בבת אחת. בפן האישי הייתה לי תחושה של אובדן אב”.
אלול משקיף ממרחק על העבודה, מפלגת העבר שלו, הנדחקת בסקרים לשוליים. “זאת לא מפלגת העבודה של רבין ושל פרס”, הוא טוען. “כואב לי הלב, שעמר בר לב ונחמן שי, שניים משרי המפלגה, נדחקו הצדה בפריימריז של העבודה. אומנם רצוי לרענן את השורות, אבל לא נראה לי נכון לוותר על בעלי ניסיון כמותם, מה גם שהם עשו עבודה טובה במשרדים שעליהם הופקדו. אני חושב שאנשים כמותם בחוץ, בסופו של דבר זה יפגע במפלגה”.
התרעות פיקוד העורף