שלושת הפוליטיקאים האלה הבינו היטב שהיצמדות לעובדות רק תותיר אותם מאחור. המנצח בבחירות יהיה מי שיצליח לייצר ריגוש. הבעיה היא שלייצר ריגושים חיוביים זו משימה מורכבת מדי. כולנו ציניים מדי בשביל זה, בעיקר בחום יולי־אוגוסט. לכן המטרה שהשלושה חרתו על דגלם היא לייצר ריגוש שלילי – באמצעות פייק ניוז אפקטיבי.
אז מה המתכון ליצירת פייק ניוז משובח? קודם כל, להיות מצויד בהבנה שזה ממש לא משנה אם הדברים נכונים או לא, הרי אף אחד לא בודק את העובדות. הפעולה המנטאלית של בדיקת העובדות ובחינת האפשרות שהמידע כוזב מצריכות מאמץ רב מדי מהמערכת שלנו, שלא התפתחה להתמודדות עם מידע כוזב - אלא לשיפוט מבוסס רגש.
שנית, צריך לשעשע כמה שיותר ולייצר פרובוקציות. נראה ששלושתם הולכים בעקבות נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שהביא את העיקרון הזה לדרגת אומנות. אנשים אוהבים את הריגוש הזה שמקורו בחוסר יכולת לצפות את ההתנהגות, באלמנט ההפתעה ובעיקר בבוטות - לדבר בלי לחשוב, ללא שיקול דעת ומתוך דחף רגעי.
בסרטונים נראים ברק ונתניהו מטיחים האשמות אחד בשני, מסבירים למה השני מושחת מהיסוד, בשפה המזכירה ויכוח בין ילדים שצועקים אחד על השני מי התחיל. האסטרטגיה שאותה נוקטים שלושתם אינה בסגנון "תבחרו בי כי יש באפשרותי לשפר את מצבכם". על זה הם ויתרו מזמן. אם היו רוצים שנבחר בהם כי הם ראויים – היו טורחים להסביר מדוע הם ראויים. אולם הם בחרו בהכפשות הדדיות.
ליברמן החליט להצטרף לחגיגה בתזמון הזה כי הבין שאם לא ישמיע את קולו ברשתות, יישאר מאחור במערכה. הוא הבין שמה שחשוב זה ״לעשות רעש״, שייזכרו שאתה קיים. לכן פרסם סרטון המציג את ראש הממשלה נתניהו כחרדי עם פאות, סרטון שעורר סערה גדולה ברשתות. זה למעשה כל מה שחשוב - פרובוקציות שמעוררות רגשות שליליים ומתפשטות במהירות.
באבולוציה של הרשתות החברתיות, המטבע הסחיר ביותר הוא תשומת לבם של האנשים. במלחמה הזו, ככל שהמידע יותר פרובוקטיבי, יש לו יותר סיכוי להפוך ויראלי, ומידע ויראלי מתורגם באופן ישיר לקולות המצביעים.
הכותבת היא חוקרת התנהגותית בעידן הדיגיטלי, המרכז הבינתחומי הרצליה
התרעות פיקוד העורף