עשרות מיליוני צרפתים מתפללים שב־10 ביולי קפטן הנבחרת הוגו לוריס יעמוד על הבמה, קונפטי יסתיר לרגע את פניו, ריח חריף של זיקוקים יעכיר את האווירה, אבל הגביע לפחות יהיה שלו.
זה לא רק יהיה הישג ספורטיבי עצום למארחת. המעמד החגיגי גם יספר שטורניר בעייתי הגיע לסיומו בשלום, ואולי יהווה מנוע צמיחה לעתיד טוב יותר. ארץ מפולגת, חשדנית ומאוימת תוכל לכמה רגעים להרים ראש ולנסות לחבר מחדש את שבריה.
כולנו מכירים את כוחו של הכדורגל. הוא הרבה מעבר לספורט. לפני 18 שנה היה זה זינדין זידאן, כוכב כדורגל בעל שורשים אלג'יראיים, שאיחד מדינה. קשה לשכוח את תמונתו מרוחה על קודש הקודשים, שער הניצחון, כשברחובות רוקדים פריזאיים אסלים עם מהגרים ממרוקו בחגיגה שחצתה גבולות.
מאז הזכייה ביורו 2000, הכדורגל הצרפתי לא הצליח לגרוף אף תואר. כישרון תמיד היה בכמויות, רק היה חסר הדבק של הגאווה המקומית. מנהיגים אמיתיים ולא פלקטים. אז היו לורן בלאן, דידייה דשאן, פטריק ויירה, תיירי הנרי. שחקנים שנתנו את האקסטרה והאיזון בין כישרון מתפרץ לאחריות מובנית. חבורת שחקנים שזכתה באליפות אירופה, אפילו שעל הקווים עמד מאמן תימהוני כמו רוז'ה לאמר.
עכשיו זה תפקידו של דשאן, איש מקצוע מבריק, לקחת את החבורה המוכשרת ולהחזיר אותה לשורה הראשונה יחד עם גרמניה וספרד. אני מסתכל על הסגל: כישרון יש לפי משקל, אבל השאלה מי יתפוס מנהיגות ויוביל. האם זה גריזמן, שיבריק כמו באתלטיקו, או שפוגבה יתפקד כמו ויירה?
אני זוכר את ההתרסקות במונדיאל 2002, כי כשהצרפתים לא מתחברים, הם מתפרקים. כל הבעיות הישנות צפות ובמיוחד הגזענות. לא סתם שחקנים גדולים כמו בנזמה וריברי לא מתחברים להמנון ולסמל.
ניצחון צרפתי יכול לשנות את כיוון הרוח. להדליק מחדש את התקווה, להחזיר את החיוך לפנים. אלבניה ושווייץ עומדות בדרך, אבל אם הכל ילך לפי התוכנית, הן לא יהוו בעיה. אז או שביום בהיר נוכל נשמע את הקריאה המיתולוגית "אלה לה בלה" או שביום רע נשמע את הסירנות קורעות את העיר, ושוב ייראו הפרצופים הצרפתיים מיואשים. איך הלכה להם המדינה.
התרעות פיקוד העורף