יום שישי, חמש וחצי בבוקר. הרחוב הראשי בכפר ג'סר א-זרקא, הממוקם בצפון השרון לחוף הים התיכון, הומה. עשרות כלי רכב אוספים כאן עובדים. אלפי נשים וגברים בני הכפר יוצאים מדי בוקר לעבוד במרחב שבין חיפה לרעננה, בעיקר במשק בית ובניקיון. כאן כמעט כל מי שיש לו עבודה - עובד מחוץ לכפר. שיעור האבטלה בכפר אומנם נושק ל-30%, אבל דווקא שיעור הנשים העובדות כפול משיעורן באוכלוסייה הערבית הישראלית. כ-34% מהנשים כאן עובדות. כמעט 60% מהתושבים הם בני 0 עד 19, אבל שיעור האקדמאים עדיין נמוך במיוחד. והעתיד? התושבים של ג'סר א-זרקא נאבקים עליו.

בתי ספר תיכוניים חדשים, מגרש כדורגל מדוגם, מתנ"ס שחזר לפעול, אירועי תרבות משותפים ובית הארחה חדש שקמו בכפר בחמש השנים האחרונות - כל אלו הם רק חלק מהשינויים שהתושבים כאן מנסים לחולל. השאיפה היא להביא לפיתוח תיירותי, המתבסס על הקרבה לקיסריה העתיקה, שמורת נחל תנינים וחוף הים, ועל שביל ישראל החוצה את הכפר באמצעו.

אבל למרות החוף היפהפה והקרבה לתל אביב, הישראלים עדיין לא פוקדים את הכפר בהמוניהם. לכפר לא ניתן להגיע מכביש החוף, אלא מדרך צדדית מכביש 4 שעוברת תחת גשר במעבר חד-כיווני. גם רחובות הכפר עדיין אינם נהנים מפיתוח סביבתי, ולמרות מאמצם של חלק מהתושבים והשלטון המקומי להקפיד על הניקיון, מגרשים ריקים בין בניינים עדיין הופכים מצבורי זבל, והמדרכות חסומות או כלל לא קיימות בחלקים מהכפר.

"רק הקצאת משאבים עצומה תוביל לשינוי משמעותי". ג'סר א-זרקא. צילומים: תמר דרסלר

מנגד, הביקורות המועלות לאינטרנט על האירוח בכפר הן מצוינות. אין כמעט תייר שביקר כאן ודיווח על אי-נעימות כלשהי. גם בסיור בערב ברחובות הכפר או בשיטוט על החוף בשעות הבוקר המוקדמות, ספק אם תיתקלו במשהו מלבד חיוכים, אבל התיירות בג'סר א-זרקא עדיין סובלת מהסטיגמות שהוצמדו לכפר מאז הוקם.

ערבית שפה קשה

הכפר ג'סר א-זרקא, השייך כיום למחוז חיפה, הוקם בשנות ה-20 של המאה הקודמת, כאשר יושבי האזור, אנשי שבט ערב אל-ע'ווארנה, קיבלו את השטח שעליו ניצב הכפר בתמורה לעבודתם בייבוש הביצות. הם ככל הנראה היו מחוסנים מפני מלריה, משום שנשאו גן של מחלה בשם אנמיה חרמשית, המעניקה עמידות מסוימת בפני המחלה הטרופית. לאחר ייבוש הביצות רכשה פיק"א - החברה להתיישבות יהודית בארץ ישראל - את גבעת הכורכר שעליה נמצא הכפר, רשמה אותה בטאבו על שמם, והעניקה להם 1,200 דונם שעליהם קם הכפר הערבי היחיד שהוקם על ידי התנועה הציונית. אולי בגלל זה דבקה בתושבים כאן הסטיגמה של משתפי פעולה עם הממשל היהודי.

בשנת 1961 הוכרז היישוב כמועצה מקומית. את שמו "ג'סר א-זרקא" ("הגשר על הנחל הכחול") קיבל בתחילת דרכו בזכות קרבתו, כאמור, לנחל תנינים ששמו בערבית "אל-ואדי א-זרקא" ("הנחל הכחול").

כיום יש בכפר אחוז נשירה מבתי הספר מהגבוהים בישראל, ואף שהוא תחום משני צדיו ביישובים מהעשירים בארץ - קיסריה מדרום וקיבוץ מעגן מיכאל מצפון - כ-60% מהמשפחות נתמכות בשירותי הרווחה; והמפרנסות העיקריות, כך מתברר, הן הנשים שעובדות בענפי משק הבית במפעלים, בבתי חולים ובבתים פרטיים.

"הייתי חושב שעות ומנסה למצוא דרך לקדם את הכפר". מימין: בעלי הגסט האוס אחמד ג'וחא ונטע חנין, ומוחמד חמדאן

הייפא ג'וחא, תושבת הכפר, רוצה להילחם בסטיגמות ולקדם את הכפר שלה. "כשהישראלים נכנסים לכאן, הם מגלים עלינו משהו אחר לגמרי, אנחנו אוהבים אורחים, לפעמים אנחנו אפילו מזמינים את האורחים שלנו לחתונות משפחתיות ולבתים. אני משתתפת בפרויקט לילות רמדאן, שבמסגרתו מגיעים לכפר אנשים בחודש הרמדאן לסיור, לומדים על התרבות ומתארחים לארוחת שבירת צום אצל המשפחות. אני מארחת לפעמים מאה איש בביתי שלי".

ג'וחא חולמת להקים מיזם משלה, בית קפה לנשים בלבד בכפר. היא ועשרות נשים אחרות מהכפר השתתפו בשלוש השנים האחרונות בפרויקט העצמה של תנועת "שין", המקדמת ידע בקרב נשים אשר לזכויות החברתיות והפוליטיות שלהן, אבל הפרויקט הופסק השנה מסיבות תקציביות.

לדברי ווטפא, רכזת הפרויקט והכוח המניע אותו, שיעור הנשים שאינן יודעות קרוא וכתוב בכפר עדיין משמעותי. "ערכנו סקר בקרב הנשים בכפר, והצורך הגדול ביותר שעלה הוא הצורך בלימודי קרוא וכתוב. נשים מהכפר בכל שכבות הגיל עדיין אינן יודעות קרוא וכתוב בערבית, בשפה שלנו. חלק מהנשים שהשתתפו בפרויקט לומדות היום לימודים אקדמיים במסגרת האוניברסיטה הפתוחה. אין לי ספק שאם הפרויקט ימשיך, עוד ועוד נשים מהכפר יגיעו ללימודים גבוהים".

גם פרופ' אסתר הרצוג, ממקימות תנועת "שין" המלווה את הנשים בכפר כבר מעל עשור, מכירה את הסטיגמות לגבי המקום. "זה מזכיר לי את העבודה שלי באור עקיבא לפני עשרות שנים, את הסטיגמות לגבי התושבים שהיו מספרים לי שהם מתביישים לספר שהם מאור עקיבא. הנשים בג'סר חזקות. הן כוח מוביל שינוי, אבל בסופו של דבר רק הקצאת משאבים עצומה תוביל לשינוי משמעותי בכפר".

מוחמד חמדאן - יליד הכפר ואחד הראשונים שיצאו מן הכפר ללימודים אקדמיים, אשר מחזיק היום בתיק החינוך הבלתי פורמלי ביישוב - מכיר את הסטיגמות ואת המלחמה היומיומית על השינוי. "הרבה אנשים כאן חיים בחוסר ביטחון", הוא אומר, "יש שנים של סטיגמות לגבינו: ‘כפר של גנבים', ‘כפר של בוגדים'. שום דבר מזה לא באמת נכון, אבל אנחנו נחשבים לכמעט מוקצים גם בקרב הקהילה הערבית-ישראלית. אני לא מוותר. יש כאן היום בתי ספר, יש אקדמאים, יש מורות תושבות הכפר, ולא רק כאלו שמגיעות מבחוץ. פתחנו מחדש את המתנ"ס, הקמנו מגרש כדורגל מקצועי. אנחנו לא מוותרים".

אחד הפרויקטים שבהם מוחמד מעורב הוא "גשר לערבית", פרויקט המתקיים בכפר כבר חמש שנים, ובמסגרתו מגיעים אורחים ללמוד ערבית בכפר ולתרגל אותה במפגשים עם המקומיים. כדי לשלב את הסטודנטים בחיי הכפר, מאפשרים בפרויקט לשלם על הלימודים באמצעות התנדבות בכפר, בעיקר בתגבור לימודים בבתי הספר.

הכי קרוב לסיני

נטע חנין מקבלת את פני האורחים בגסט האוס במרכז הכפר עם חיוך ועם בטן של הריון מתקדם. בנה בן ה-6 מבלה בינתיים את יום החופש שלו מבית הספר בבית הקפה שמתחת לבית ההארחה. אף על פי שהיא נראית כמו ילדה אחרי צבא, לחנין יש כבר שלושה ילדים, תואר במשפטים וניסיון של שש שנים כתובעת במחלקה לחקירות שוטרים, הכי רחוק מחוף הים ומהדייגים של ג'סר א-זרקא.

החוף של הכפר הוא חלום לאוהבי טבע ושקט. נטע מספרת שהוא מזכיר לה את ימי סיני. מעגן סירות קטן וכמה בקתות פח של הדייגים הם האלמנטים האנושיים היחידים במאות מטרים של חוף נקי, עד שפך נחל תנינים. האם ג'סר א-זרקא הוא כפר דייגים פסטורלי? לא בדיוק, שיעור העוסקים בדיג בקרב התושבים מצומצם מאוד כיום, ועומד על כ-30 משפחות מסך תושבי הכפר כולו.

את האכסניה הקימה חנין לפני כשנה בשיתוף פעולה עם אחמד ג'וחא - בעלה של הייפא ואב לשבעה ילדים, שחיפש גם הוא במשך שנים הזדמנות לקדם את הכפר ולחלץ אותו מהבידוד. "הרגשתי תמיד שאנחנו חיים כמו באי, מבודדים מכולם, מספקים שירותי ניקיון לכל האזור ולא מתקדמים לשום מקום", מספר ג'וחא, "הייתי חושב שעות ומנסה למצוא דרך לקדם את הכפר. כשפגשתי את נטע החיבור היה מיידי, ובעזרת הרבה חברים הקמנו את המקום, והוא מושך אליו היום גם תיירים ישראלים וגם תיירים מחו"ל. הסיטואציה בכפר מורכבת הרבה יותר משנדמה. אני זוכר בשנים האחרונות את המטיילים בשביל ישראל שהיו חוצים את הכפר ב'רייס', מפחדים לעצור בגלל הסטיגמות על המקום הזה. הייתי עוצר אותם אז, מציע להם מים, לאט לאט אנשים הכירו את המקום והבינו שאין מה לחשוש".

כיום חנין וג'וחא מנסים לקדם יחד עוד מיזמים של תושבי הכפר אשר ישלבו מודעות, תיירות ומלחמה באבטלה, כמו סדנת תעסוקה ייחודית למוצרים מתוצרת ג'סר א-זרקא או למשל אפשרות להתארח במקום בתמורה לעבודה או הוראה בכפר. כך למשל, דאגלס, צעיר אמריקאי המתנדב בבית הספר היסודי בכפר בלימוד אנגלית ובחינוך גופני זה חודשיים, מתגורר בבית ההארחה ובכלל לא מתייחס לבחירה שלו לבלות חודשים בכפר כיוצאת דופן. "זו דרך לראות את המקום ללא פילטרים וללא דעות קדומות", הוא מספר, "הילדים מתחברים אלי, ואני מתחבר לכולם".

התושבים בקיבוץ מעגן מיכאל הסמוך מרימים גבה כשהם נשאלים לגבי השכנים. "הרבה גניבות, הרבה פשיעה" היא הדעה הרווחת, אבל בכל זאת מתקיים כאן פרויקט של שכנות טובה, ובמסגרתו תושבי היישובים השכנים, ובעיקר תושבי מעגן מיכאל, לומדים ערבית במתנ"ס בג'סר א-זרקא ומקיימים ישיבות משותפות כדי לקדם ולנסות לגשר על הפערים.

השכנים מקיסריה, לעומת זאת, כמעט אינם מעורבים בכפר: קיסריה מופרדת היום מג'סר א-זרקא על ידי סוללת עפר שהקימו אנשי קיסריה לפני שנים אחדות. "למישהו כנראה הפריע המראה של הבתים של ג'סר בעין", אומר ג'וחא, "ניסינו בעבר להגיע למפגשי גישור עם התושבים בקיסריה, אבל הם לא הצליחו". גם הוא לא מתכוון לוותר לרגע, לא על הרחבת הפרויקט התיירותי ולא על קידום הכפר. "במשך שנים הרגשתי כאילו אני חי על אי בודד, מנותק מכולם, מהחברה הישראלית, מהחברה הערבית", הוא אומר, "אבל לא עוד".

בג'סר א-זרקא הכל מוכן לחופשה חלומית. אז למה הכפר לא ממריא?

האוכלוסייה במקום מסבירת פנים, חוף הים הוא מהיפים בארץ והמחירים זולים, אז מדוע תושבי הכפר הערבי ג'סר א-זרקא עדיין נלחמים על עתידם?