עד אותו יום כיפור בתשל"ד היה לכל עם ישראל רק יום כיפור אחד, זהה ואחיד לעם כולו. אך מאז שלפתע רעמו התותחים ויהום הסער ונהפך היום שנועד לחמלה למלחמה, והיום שיועד לטהרה וברכת החיים לשדה דמים ועמק בכא לכל איש שחזה בעיניו בלוחמים רצים מתפילתם ושועטים אל מרכבות האש להציל את עמם; לכל אדם שביום הכיפור ההוא איבד חברים ומאז היה לנכה רגשית שחש כי אינו שלם ללא אלה שהקריבו עצמם ושאת חיוכם שוב לא יראה. מאז לכל אחד ישנו יום הכיפור שלו.
מאז לכל איש יש "ונתנה תוקף משלו". מאז בשעה שתיים בצהריים פורצת דמעה, ודמעתו של מחבר תפילת "ונתנה תוקף בעלותו המזבחה על קידוש ה'" מתערבבת עם שאגת הקרב ודמעות חיילי השריון הרצים אלי טנק להגן על ראשית גאולה. באותה מלחמה נשאתי את הכאב לא רק בלב פנימה אלא בידיים שבהם עטפנו וחילצנו את קדושי השריון והחי"ר על מנת להביאם אלי קבר ישראל.
באחד הימים נקראנו לפנות חללים מתוך טנק שהושמד ולעינינו נגלה מחזה עצוב ונורא. היו אלה שני חיילים שנשרפו חיים כשידו של אחד מעוטרת בתפילין. מאוחר יותר הוברר כי היו אלה שני טנקיסטים, אחד שומר מצוות וחברו שלא חונך לשמור מצוות אך למות על קידוש ה' ידוע ידע. חברים היו בחייהם ולא נפרדו במותם.
מתוך מאות תמונות וזיכרונות מאותה מלחמה, זו ליוותה אותי ורק שנים לאחר שהסיוטים עזבוני ושוב יכולתי לנום בשנתי, עולה תמונה זו כל יום כיפור מחדש בשעה שתיים. באותם ימים, באחד מרגעי המנוחה, כתבתי דברים ששמרתי ושאשתף איתכם. היו אלה מילים שבדמיוני אמר אחד הלוחמים לחברו בטרם מותם.
רעות בלהבות הטנק
התרעות פיקוד העורף