"סבא שלי, ד"ר אפרים קרליבך, היה הרב של קהילת לייפציג, ובגיל 50 החליט שצריך להקים בית ספר יהודי בעיר. הוא למד בסמינר למורים כדי לקבל תעודת הוראה, והגשים את חזונו כשפתח את בית הספר", נזכרה השבוע קרליבך־מנדאל. ב־1935 חל מפנה דרמטי בחיי המשפחה על רקע התגברות האנטישמיות ועליית הנאצים בגרמניה. "אבא שלי, עזריאל קרליבך, שראה שלטים על ספסלים בגן ציבורי בלייפציג, האוסרים על יהודים לשבת בהם, שכנע את המשפחה שלו לעזוב את גרמניה ולעלות לארץ ישראל", היא מספרת. "הקהילה נתנה לסבא שלי חנוכיית כסף כבדה כמתנת פרידה".
זמן קצר לאחר עלייתם הסב נפטר, ובנו הבכור, ד"ר עזריאל קרליבך, קיבל את החנוכייה למשמרת. בתו מסבירה בחיוך: "מכיוון שאני בת יחידה, החנוכייה עברה אליי, כחלק מהמסורת של העברתה מדור לדור. מאז היא תמיד נמצאה בביתי, וכאשר עברתי לפאלאס דיור מוגן במודיעין לקחתי אותה איתי כמובן, והיא בחדרי. החנוכייה נותנת לי תחושה של המשכיות של הדורות, והיא תעבור גם לדורות הבאים".
התרעות פיקוד העורף