פרשת השבוע: ויגש | הרב ישראל מאיר זינגרביץ'

לאחר שיוסף מגלה לאחיו כי הוא אחיהם הוא  מבקש שללא שהייה נוספת "עלו אל אבי ואמרתם אליו...רדה אלי אל תעמוד...וישבת בארץ גושן והיית קרוב אלי אתה ובניך...וצאנך ובקרך וכל אשר לך"

ונשאלת השאלה, הרי ארץ גושן לא היית  קרובה למקום שבתו של יוסף במרכז השלטון המצרי . כיצד אם כן   יעקב יוכל להיות קרוב אל יוסף הלא מרחק רב קיים  ביניהם .

תמיהה נוספת ישנה בדברי יוסף. יוסף מבקש שיעקב יוריד גם את צאנו ובקרו. והרי זו לא בדיוק התגובה של פרעה בשומעו כי אחי יוסף התגלו אליו. פרעה אומר לאחים "טענו את בעירכם ולכו בואו ארצה כנען" ופירש רש"י: "טענו את בעירכם תבואה" תעמיסו על בהמותיכם את התבואה שזה עתה רכשתם במצרים וקחו את הכל לכנען.

וזה משונה שכן האחים עולים לכנען על מנת להוריד את המשפחה מצרימה ואם כן למה לקחת את כל התבואה אתם? עדיף שישאירו במצרים את התבואה עד שובם אך פרעה מצווה אותם לקחת את כל התבואה לכנען. מהו  ההסבר?

אלא שהבהמות  היו העבודה זרה של מצרים לכן העדיף פרעה שיקחו בני ישראל את כל הבהמות עמוסות בתבואה לארץ כנען וישאירום שם.

ומה יביאו למצרים? "קחו לכם עגלות לטפכם ונשאתם את אביכם ובאתם". כאן לא הוזכרו כלל הבהמות.

האחים שמעו בקול יוסף וכן הביאו את הצאן וכדי לא להרגיז את פרעה הסבירו לו על פי עצת יוסף שמנעוריהם הם ואבותיהם רועי צאן ולכן לא יכלו להתנתק ולהפקיר את הצאן בכנען ולכן הם ישבו בגושן המרוחקת ממקום מרכז השלטון של פרעה וזאת על מנת שלא להרגיז ולפגוע ברגשותיהם של פרעה ותושבי מצרים.

בכך הרוויח יוסף דבר נוסף. יוסף  חשש שאם האחים ישבו בקרבת מקום ובקירוב הדעת עם אנשי השלטון במרכז מצרים עלולים הם או בניהם להתקלקל וללמוד מתועבות מצרים ומנהגי המקום. וכך, ביושבם בארץ גושן, מרוחקים מהבירה המצרית  ומלוכדים ומכונסים בתוך משפחתם, סר החשש הזה.

בכל הדורות המכשלה הזאת פגעה בעם ישראל. כל אימת שיהודים התקרבו והתקבלו בזרועות פתוחות על ידי שכניהם, חדר בהם  נגע ההתבוללות ולא שזה סייע להפיג את שנאת הגויים או להמעיט את האנטישמיות כי ברגע קט, כשפג תוקפו של האינטרס לחייך אל היהודים, מייד הופיעה השנאה בת האלמוות ליהודים כאמור:  "עשו שונא ליעקב" (מעין אקסיומה שלפיה תמיד תשרור שנאה של אומות העולם כלפי היהודים) . אך שני יסודות שמרו על עם ישראל משוללי המולדת: הריחוק והבידול מאומות העולם תוך התכנסות פנימה ושנית-  שמירת הערכים והמצוות המיוחדות לעם ישראל.

כך, כל עוד ישבו בני ישראל בגושן וילדיהן חונכו בתלמוד תורה אותו ייסד יהודה בבואו כחלוץ לפני המחנה מצרימה,   הם גם שמרו על עצמם וגם לא עוררו את שנאת מצרים. רק לאחר מכן, בדור השני והשלישי, כשהחלו להתקרב לפקידים הבכירים ולהיות חלק מהממלכה ושותפו בניהול עניני הממלכה במקום להסתפק בניהול משפחתם ולהצטמצם בד' אמותיהם,  החלה הגלות האמיתית ושעבוד מצרים הפך מחזון רחוק לעובדה כואבת בת מאות שנים.