על פניו, מדובר בציווי היסטורי. אבל אם נתבונן לרגע פנימה, נגלה שפרשת זכור היא לא שיעור בהיסטוריה אלא שיעור בבניין נפש האומה. מהי ההשלכה של מצווה זו בימינו כשאיננו מסוגלים לזהות את עמלק לאחר שכל האומות מעורבות אחת באחרת.
הציניות שמעבר לפינה
עמלק אינו רק עם פיזי שנעלם מדפי ההיסטוריה. במסורת היהודית עמלק הינו סמל לגישה מסויימת. חז"ל מסבירים את הציווי: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלוקים" שהמילה "קרך" מגיעה מלשון קור. "אשר קרך בדרך"- בדרך לחיים. זה הביטוי ההולם את עמלק. הוא בא " לקרר" את ההתלהבות.
בעולם שבו אנחנו מנסים לבנות משהו טוב, ליצור אחדות או אמונה בערכים. בבואנו ליצור עם פדויי שבי עם שמחת נחשונים ולנטוע ערכים בראשית דרכו שיאירו את הדרך לאלפי דורות קדימה ,תמיד יופיע ה"עמלק" התורן- הקול הפנימי או החיצוני שיגיד בציניות: "עזבו, שום דבר לא ישתנה", "חבל על המאמץ". עמלק מטיל ספק (ואולי לא בכדי "עמלק" בגמטריה שווה ערך למילה "ספק") הוא זה שתוקף דווקא את "הנחשלים אחריך"-את אלו שנמצאים ברגע של חולשה או עייפות נפשית.
לזכור כדי לבנות
בימים אלו הציווי לזכור את עמלק ולמחות את זכרו הוא למעשה הקריאה לא להכנע לאדישות כשאנחנו כחברה מתמודדים עם אתגרים לא פשוטים, הזכרון הזה הופך לאקטואלי מתמיד. המלחמה בעמלק המודרני היא המלחמה על התקווה, על האמונה בצדקת הדרך ועל הערבות ההדדית.
אנו לא זוכרים כדי לשקוע בעבר או בשנאה, אלא כדי להבין שהטוב דורש מאמץ אקטיבי. אי אפשר להותיר את המציאות העתידית ליד המקרה. כשעמלק מנסה לקרר אנו מצווים להוסיף חום- חום של עשייה, חום של חסד ושל חיבור בין חלקי העם. המסקנה מדברינו היא כקריאתה של אסתר המלכה. "לך כנוס את כל היהודים!" הניצחון על עמלק (שהמן היה מצאציו) במגילת אסתר הגיע בזכות הקריאה של אסתר אל מרדכי. התרופה לציניות ולחולשה, היא האחדות.
כשנצא השבת מבית הכנסת, ניקח איתנו לא רק את הזכרון ההיסטורי אלא את ההבנה שכל פעולה קטנה של טוב, כל מילה טובה לשכן וכל גילוי של סולידריות, הם הם המחיקה האמיתית של ה "עמלק" המנסה להפריד בינינו.
התרעות פיקוד העורף