פרשני המקרא מחפשים תדיר את הקשר הרעיוני בין נושא המובא לקראת סיומה של פרשה אחת עם ראשיתה של זו הנקראת אחריה.
בפרשה הקודמת, פרשת ויקרא, נאמר (ויקרא ה',כ"ג): "והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה אשר גזל". ועל עוון הגזל עליו להקריב קרבן אשם גזילות מלבד השבת הגזל.
בתחילת פרשת צו בהמשך לעיסוק בפרשת הקרבנות נאמר [ פרק ו', ב] "זאת תורת העולה".
מסביר המדרש [תנחומא]: אדם המבקש להקריב קרבן ולהתקרב לעבודת הבורא עליו קודם כל להיות נקי מגזל. קודם כל "והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה אשר גזל" ורק אח"כ "זאת תורת העולה". מדייק המדרש כי אם מבקש אדם להקריב קרבן עליו להיות בעל ידיים נקיות מגזל רעהו "כי אני ה' אהב משפט שנא גזל בעולה" [ ישעיהו ס"א, ח'], כלומר אפילו בעולה [אפילו אם תעלה קרבן עולה אני שונא גזל] .המדרש ממשיך ומביא את הפסוק [תהילים כ"ד, ג-ד] "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו? נקי כפיים ובר לבב".
ציווי זה של נקיון כפיים הוא תנאי בל יעבור לא רק להקרבת קרבנות, אלא זוהי אבן הראשה לכל עבודת ה' וקיום מצוות התורה.
אין אפשרות של קרבת אלקים אם בחיי המעשה של מסחר, חברה, יחסי היחיד מול השלטון ובכל רובדי החולין שבחיי אנוש ידיו של אדם דמים מלאו [ דמים- תרתי משמע]. לא תתכן פשרה או כעין עסקת חליפין בין התנהגותך בכל הנוגע לחובותיך במצוות בין אדם למקום לבין חובותיך במצוות שבין אדם לחברו ולחברה בה אתה חי. אינך יכול לקדש את הידיים המניחות תפילין בבוקר ולטנפם בצהריים במעשי גזל ורמייה. זו סתירה מובנית בלתי ניתנת ליישוב.
אדם המגיע לעושר תוך כדי שהוא מרושש אחרים אל יעלה בלבו מחשבה נואלת כי בהפרישו מכספו לצרכי צדקה או בהקפדתו על חומרות במצוות שבין אדם לקונו, עוונו יכופר.
רש"י בפירושו לפסוק [ויקרא א' ב'] "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" מבאר בשם המדרש "למה נאמר? [למה נאמר אדם ולא איש?] מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל".
אדם המשלב עבודת ה' מתוך טוהר לב ונקיון כפיים, מידות טובות ועדינות נפש, המקפיד על קלה כבחמורה, נושא ונותן באמונה ורוח הבריות נוחה ממנו, זהו האדם השלם בו חפץ הקב"ה.
התרעות פיקוד העורף