פרשת השבוע: פרשת נח | הרב ישראל מאיר זינגרביץ'

פרשת נח מזמינה אותנו לעיון מעמיק בדפוסי הנהגה. אחת השאלות המרכזיות שעולות היא מדוע ציווה הקב"ה על נח לעמול 120 שנה בבניית התיבה, הרי ביכולתו להציל אותו ואת בעלי החיים בכל דרך אחרת?

האלשיך הקדוש (רבי משה אלשיך (1507-1600), רב ופוסק בצפת, תלמידו של ר' יוסף קארו- מחבר ה"שולחן ערוך"),  מבאר על פי הזוהר בפרשתנו  כי זו הייתה מידה כנגד מידה. הקב"ה המתין ודבר עם נח שמא יבקש רחמים על דורו,  כפי שעשה אברהם בסדום, אך נח לא עשה זאת. כפי שנאמר: אמר לו הקב"ה, "אתה יושב בביתך ואינך משגיח על הנעשה בעולם ואינך מצטער על הצרה המתרגשת, חייך שתהא ספון בתוך התיבה שנים עשר חודש ודאגתך תהא נתונה לחיות לשארתן ולהמציא כל צרכיהם".

התורה מעידה על נח כי "את האלהים התהלך נח" – הוא היה עסוק אך ורק בעבודתו האישית מול אלוקים, ולא עורר את הסובבים אותו לעשות כמעשיו ולא התפלל עליהם.

פער עצום זה מתגלה במלוא עוצמתו כאשר משווים את נח למשה רבנו. משה גילם מנהיגות של ערבות הדדית טוטאלית, כזו הנושאת באחריות על כלל הציבור ומוכנה לעמוד בפרץ ולהילחם על עמה. נח, לעומתו, הסתגר בצדיק-ותו-לא, ובשל כך מצא את עצמו ספון בתיבה כשהוא דואג לפרנסת החיות בלבד.

השוואה זו מלמדת אותנו שמנהיגות אמיתית אינה נמדדת רק בתיקון אישי ובחיי רוח מוגנים בתוך "תיבה", אלא ביכולת לראות את כאב הזולת, לזעוק עבורו ולהוביל אותו באחריות ובאהבה.

בספר "משך חכמה"  לרב שמחה הכהן מדווינסק מציין כי בתחילת הפרשה נקרא נח  "איש צדיק תמים" ובסופה  "ויחל נח איש האדמה" כלומר מדרגת "איש צדיק ותמים" ירד נח לדרגת "איש האדמה".

לעומת זאת, משה רבנו, כאשר ברח ממצרים למדין ועזר לבנות יתרו מול רועי מדין שהתנכלו להן, הן אומרות עליו "איש מצרי הצילנו מיד הרועים ואילו בסוף חומש דברים נאמר "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוקים". כלומר מדרגת "איש מצרי" הוא עלה ל"איש האלוקים".

מבאר ה"משך חכמה" כי משה ונח מסמלים שתי גישות שונות בעבודת ה'. האחת-עבודה עצמית של צדיק היושב בפינתו והוגה בתורה יומם וליל והשנייה- שביחד עם לימוד התורה דואג גם להניח יד על כתף זולתו ומסייע לו כשזה זקוק.

לכאורה היינו חושבים בטעות שמי שמסוגר בלימודו ואינו זז מד' אמותיו הוא זה שיתעלה לדרגת מלאך אלוקים בהיותו ספון בלימודו ואינו מתמודד עם נסיונות החיים הגשמיים, ואילו השני המצוי בטרדות הציבור ומופרע בשל כך בלימודו וריכוזו בחיים רוחניים בלבד הריהו יפסיד את מדרגתו הרוחני. אך הפסוקים מוכיחים להיפך. נח שלא הוכיח את בני דורו אלא ישב בפינתו והתעלה לבדו הוא התחיל כ"איש צדיק" ולבסוף הפך ל "איש האדמה" ואילו משה רבנו שעבודת ה' שלו היתה לצאת החוצה ולראות בסבל אחיו וכתוצאה מכך אף נאלץ לברוח נקרא לבסוף " איש האלוקים".

גדולי ישראל במהלך כל הדורות אימצו לעצמם את דרכו של משה ומלבד גדולתם בכל מכמני התורה נטלו על שכמם את הנהגת הדור על בעיותיו וטרדותיו.