1. משום מה דווקא השנה התרחב לבי במיוחד ביום העצמאות. התפוצצתי מהתרגשות, מגאווה, מאמונה ומתקווה בנצח ישראל, ביכולתנו להגיע להסכמות, להתגבר על מחלוקות, לנסח אמנות לסדר לאומי חדש ומעודכן ולעמוד יחד מול אתגרי העתיד.
הלב התרחב מטובה של הארץ, מנופיה, משירתה, ממשיאי המשואות, מכלות וחתני פרס ישראל וחידון התנ״ך, מהמטס האווירי ומחיילות וחיילי זרועות צה״ל המאחד; מהחלוצים, מהעולים ומדמויות המופת והנוער הנפלא שבקרבנו.
הסנפתי לתוכי כל תמונה, כל נאום ממלכתי מלכד ומחבק, וכל קלישאה של כל פוליטיקאי. הייתי זקוק - כמו רבים מאוד - למנת החמצן הזאת, לקפסולה של 48 שעות של לכידות (גם אם זמנית ומזויפת) ותרבות פוליטית אחרת.
אנחנו חייבים להגיע להסכמות, עבור צור יניב, שביום בר המצווה שלו אמר קדיש על אחיו יגל והלל יניב ז״ל, ועבור הרב ליאו די מאפרת, שאיבד את רעייתו ושתי בנותיו וביקש מעם ישראל דבר אחד: "הניפו את הדגל".
"אין לנו שום ברירה אחרת.
כן, זה אני החולם שח,
שחקי כי באדם אאמין,
כי עודני מאמין בך".
2. עכשיו זה מתחיל, אחרי ימי הזיכרון והעצמאות, אחרי המתח הנוראי בבתי העלמין הצבאיים, אחרי הזיקוקים ואחרי "הפגנת המיליון", אחרי 16 שבועות של המחאה הציבורית הרחבה ביותר שידעה ישראל.
עכשיו זה מתחיל: בנימין נתניהו מתחיל להבין את מגבלות הכוח ואת הנזקים הגדולים לישראל, יריב לוין ושמחה רוטמן מבינים שלא יוכלו לצאת עם תאוותם בידם, ושגם ראש הממשלה הלחיץ ובעל האינטרס מבין מה הוא מקריב ועוד ייאלץ להקריב מעצמו, ממורשתו ומאיתנו ועתידנו למען גחמותיהם.
בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר מתחילים להבין שממשלת ימין־על־מלא היא בלוף אחד גדול, ושבאופוזיציה הם מצליחים יותר מאשר בתוך שדרות העשייה והאחריות.
החרדים בממשלה, בכנסת ובכלל, מתחילים גם הם להבין ש"האביב הישראלי" חותר להסדרה חדשה לעשרות השנים הבאות. הוא דורש שוויון בנטל, בכלכלה ובשוק העבודה, בשירות למען המדינה, ואם לא בצבא - אז במד"א, בכיבוי אש או בזק"א. כחובה, לא כהתנדבות.
עכשיו זה מתחיל. זה קשור לא רק לדרישה לגנוז את החקיקה שעמה יצאו לדרך, אלא גם בצורך לערוך את אותה פעולה קשה, תובענית וכואבת עד אימה של "נשל הנחש", שבו הנחש מפשיל את עורו בייסורים כדי להתחדש ולשרוד.
עכשיו זה מתחיל. גם בצד השני של האופוזיציה ושל המוחים צריכים להבין שאף אחד לא הולך מכאן לשום מקום ושנצטרך לחיות יחד בכבוד ובהערכה עם הימנים, השמרנים, החרדים והמתנחלים – והם איתנו.
עכשיו כבר כולם מבינים שמפיצי התרעלה, סוכני השנאה והמסיתים מכרסמים בחיינו והם נטל כבד על החברה והמדינה. נצטרך להקיא אותם יחד, משמאל ומימין. החל מ"המנהיגים" שלמעלה, דרך סוכני הביניים ועד ל"חיילים" המוסתים והמרעילים.
ישראל זקוקה לסולחה רבתי, לתיקון, להסדרה, לאמנות מחייבות, לשותפות, לרענון ולימוד מגילת העצמאות, לחוקה, לצמצום הבורות ולהכרת הטוב של האחד בשני - וגם לרפורמה מידתית במערכת המשפט.
מהמשבר העמוק שבתוכו מצויה ישראל, מן התחתית הארורה הזאת, נצטרך לצאת חזקים יותר, מאוחדים יותר, שלמים יותר ומוכנים יותר לאתגרים. זה יהיה ארוך, זה יהיה קשה, יהיו משברים רבים ומחלוקות ומסיתים והסתות ואולי חלילה גם נפגעים, אבל אין לנו שום ברירה אחרת, ואין לנו לאן ללכת מפה.
העם שלנו עבר בהיסטוריה הארוכה שלו משברים קשים ומורכבים, כשלא הייתה לנו מדינה ולא היה צבא. התמודדנו עם הקשים והמרים שבאויבינו לאורך אלפי שנים, וכעת המשימה שלנו היא להתמודד עם עצמנו, להציג תרבות פוליטית חדשה, רלוונטית, חומלת ומחברת מכל העברים.
לשם צריכה לחתור המחאה משני הצדדים – להסדרה, לתיקון, להשלמה, לסולחה הגדולה של עם ישראל עם עצמו. זה ייתכן וזה אפשרי וזה עלינו. ואם המנהיגות הנוכחית שלנו לא מסוגלת להוביל – תבוא תחתיה אחרת, רלוונטית ומתאימה - ותעמוס את המשימה על כתפיה.
3. 50 שנה חלפו מאז היום ההוא, שבו הורה מפקד חיל האוויר מוטי הוד למפקד טייסת 201 סא"ל יפתח זמר ללחוץ על ההדק ולהפיל את מטוס הנוסעים הלובי שלא נענה לקריאות ולאיתותים וטס מעל סיני בחשש שהוא לכיוון דימונה. המטוס הופל ו־108 נוסעיו ואנשי הצוות נספו.
50 שנה חלפו, ורק כעת, בכינוס של העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית שהוקדש להפלת המטוס, עלה על הבמה גבר מבוגר, בעשור התשיעי של חייו, הוא סא"ל זמר עצמו, ובפעם הראשונה הרים את המסך מעל אחת הפרשיות הטראומטיות של חיל האוויר.
המטוס הלובי חדר בשוגג לשטח ישראל בתנאי מזג אוויר קיצוניים. טייסי הפאנטום שהוזנקו לעברו ניסו ליצור קשר עין, אולם חלונותיו היו מוגפים, צרורות הירי לאזהרה לא הועילו – ואז הגיעה הפקודה של מפקד חיל האוויר – להפיל את המטוס.
סא"ל זמר סיפר על הספקות שעלו אצלו בזמן אמת, על ההתמודדות הלא פשוטה בדיעבד, על הצער הכבד על הריגתם של חפים מפשע.
אגב, אחד הנווטים שהשתתף בהפלת המטוס, נהרג זמן קצר לאחר מכן במלחמת יום הכיפורים. אחד הטייסים התרסק אל מותו בתאונת אימונים שעוררה סימני שאלה, וזמר עצמו נאלץ לפרוש מתפקידו כמפקד הטייסת ביום השמיני למלחמת יום הכיפורים.
4. לא פעם השתתפתי בדיונים אצל שרי ביטחון ורמטכ"לים בשאלת מקומו ומידת הרלוונטיות של "צבא העם". את השאלה היו מציבים לרוב ראשי אכ"א (אגף כוח אדם), שביקשו לבחון ולתקן ולשנות – אבל כל הרמטכ"לים וכל שרי הביטחון סיכמו את הדיונים הארוכים בשימורו של ערך "צבא העם", כפי שהגדיר אותו דוד בן־גוריון, למרות כל הקשיים ואי־השוויון המתרחב והולך משנה לשנה.
השבוע שמעתי את הרמטכ"ל הרצי הלוי זועק - במגבלות של לובשי המדים - לשמר את ערך "צבא העם" ולא להעניק פטור גורף לחרדים החל מגיל 23.
זו נראית כניעה לחרדים, העמקת אי־השוויון, שלא ניתן לאזן אותו בתשלום למשרתים בצבא. מדובר במי יחיה ומי ימות, מי ייפצע ומי ישרוד, מי מגן ויגן על המדינה הזאת ועל אזרחיה. לא קל ולא פשוט, אבל הכרחי. המודל הנכון הוא שירות אזרחי לשנתיים לכל בן ובת 18 בצבא, במשטרה, במד"א, בזק"א, בכיבוי אש, בחינוך, ברפואה וברווחה וגם בעמותות החסד החרדיות.
5. אינני נמנה עם תומכיה של הממשלה הזאת, אבל היא הממשלה, וככל שהיא מפשלת, כך מתגברת אהבתי ודאגתי למדינת ישראל ועתידה. אין לי הרבה מה לעשות (בינתיים) חוץ מלהציע, לכתוב, לתמוך או להתנגד.
וכעת יש לי הצעה לראש הממשלה נתניהו ולשר החוץ אלי כהן: מנו את העיתונאית המוכשרת ליטל שמש מערוץ 14 לתפקיד הקונסולית הכללית בניו יורק. ליטל מוכשרת מאוד, האנגלית בפיה שוטפת ומרשימה, ציונית דגולה, לא מתלהמת ולא נסחפת לביבים, היא מכירה היטב את ארה"ב וגם למדה תואר שני ביהדות ארה"ב.
היא מסקרת את אמריקה ככתבת מדינית כבר עשור, מבינה היטב בהסברה, פועלת בהסברה בקמפוסים בארה"ב ומשמשת כקצינת ההסברה באנגלית של פיקוד העורף בחירום עם עשרות ימי מילואים בשנה. היא תעשה עבודה מצוינת.
שמש מחזיקה בדעות ימניות ומצליחה לבטא ולתווך אותן במתינות ובאופן נכון ולא מאיים. היא חיית הסברה, וזהו בעצם תפקיד הקונסול בניו יורק: הסברה, תקשורת, קהילה יהודית, קמפוסים ואוונגליסטים תומכי ישראל.
ועוד דבר: הדור הצעיר בפדרציה היהודית בניו יורק הולך קצת לאיבוד ואינו צועד בעקבות ההורים והסבים. קונסולית כללית כליטל שמש תדע לחבר אותם, לרתק אותם ולהביא אותם יותר ויותר למעורבות.
התלבטתי אם לכתוב את הדברים הללו ואת המלצתי, היות שאינני מתומכי הממשלה המובהקים ואני אפילו עלול לעשות לה נזק, אבל אני יודע שנתניהו יודע שבהסברה אני מבין, ושאני אוהב מאוד את המדינה הזאת ורוצה בהצלחתה.
6. אני שמח וגאה לעדכן אתכם שצמצמתי את היקף החגורה בחור אחד. זה לא כל כך בגללי אלא בגלל ענת ענבר, שהפכה לי את הראש ועושה לי סדר בגוף. חבר המליץ לי לפגוש אותה והיא שכנעה אותי לנסות להתחבר לתהליך שהיא מובילה תחת השם "תודעה מזינה". זו לא עוד דיאטה, אלא משהו אחר לגמרי שעוסק ב"מפעל החיים" שלנו – גוף האדם.
ענת, מומחית ברפואה אינטראקטיבית ובאורח חיים מאוזן, יועצת ומנחת קורסים בשטח "התודעה המזינה", חיברה אותי למפעל חיי - לגוף האדם המורכב, המשוכלל והממוחשב, פאר הבריאה.
ואז הבנתי שאני לא דואג לו ולא מנהל אותי כפי שאני מנהל את העסק שלי, שאינני פועל על פי הוראות היצרן ואינני משרת כראוי את "הפועלים" המופקדים על מערכות הגוף שלי. אני אומנם רק במפגש החמישי, אבל אם בשהות האחרונה שלי במלון באילת הנחתי על הצלחת סלט ירקות רענן עם לימון, שמן זית וכף של טחינה גולמית, עם קצת גבינה ויוגורט – אז זה לא אני, זה מישהו אחר.
ענת מלמדת אותי לדבר אמת עם עצמי, להבין שאסור לי לשקר לעצמי, שמותר לי לאכול הכל, אבל אני צריך לדעת מה ההבדל בין מזון (שהוא גם דברים מזינים לגוף וגם דברים מזינים לנפש כמו מוזיקה, ירוק וטבע וספרים), לבין "אוכל", שהוא פחות מועיל ויותר מזיק. לא האמנתי שאני שם, אבל אני שם ואמשיך לדווח לכם. בינתיים, אני קורא את הספר שפרסמה בהוצאת ידיעות אחרונות בשם "לא משמינים מאוכל". ממליץ.
אני אוכל עכשיו הרבה ירקות, גרגירי חומוס, נבטים, אדממה, בשר, עוף ודגים, והאמת – די מבסוט. פה ושם מזייף, אבל במודע. התחלתי גם להאזין לפודקסטים על ההליכון. כן, זה אני. ואם אתם רוצים לנסות, חפשו בגוגל וברשתות את ענת ענבר, ואל תשכחו לדווח לי למייל על החוויה והתוצאה.
7. טסתי עם אלמה נכדתי לאילת לסופ"ש, כי היא אמרה: "סבא, בא לי מטוס"; ועניתי: "הנני". הטיסה מדלת לדלת ארוכה מנסיעה ברכב, אבל בטוחה הרבה יותר. העיר אילת משדרגת כעת את כל החופים ואת הטיילת, מחכה לישראלים ולתיירים אחרי שנות הקורונה. הים יפה וקורץ מתמיד, בתי המלון יחסית מלאים, הנוף משכר, ושדה התעופה רמון ניצב כפיל לבן במרחק של 130 שקל מהחופשה.
ממשלות ישראל לדורותיהן מתנכלות לעיר אילת, השער הדרומי של מדינת ישראל. בעבר נתניהו הוביל את סגירת שדה התעופה, שהיה התחנה המרכזית של העיר, הבטיח הרים וגבעות – לא קרה כלום. ואף אחד לא מדבר על רכבות נוסעים ומטען, אף אחד לא מתקצב את הרחבת הכביש העמוס, שכל נסיעה בו משולה להימור בקזינו. מדינת ישראל מתנכלת לחלוציה בדרום המדינה.
ראש העירייה אלי לנקרי נכנס לתפקיד לא מזמן. הוא עושה מאמצים גדולים, זועק את זעקתה של העיר הדרומית והאסטרטגית שלנו, אבל בירושלים אין שומעים. חבל. שבת שלום.