אני כל הזמן חושבת “מה ישראלי בעיניי", משכללת את התשובה שאני יודעת שאצטרך לתת לחברים הלא מקומיים שלי, שמנסים להבין מה קורה פה באמצעות פריזמה חד־צדדית של תקשורת שמשדרת בעיקר מה שהיא רוצה, לקהל שהיא רוצה, אבל לא משקפת באמת את המהות. אני מתנחמת בכך שזו לא בעיה פרטית שלנו, זה קורה בכל העולם. אי אפשר לצרוך חדשות מערוץ אחד ולהתיימר להבין את האמת.
ובכל זאת, אחרי תקופה שלא הייתה לי תשובה, הבנתי שאם יש משהו שמייחד אותנו מכל עמי העולם הוא שרק ישראלים יכולים להתאבל על יקירי התרבות שלהם כאילו היו בני משפחה. אם בימים אלה יש בעיקר דברים רעים לומר על הישראליות, הנה דבר טוב אחד: נשנא או נאהב, תמיד נהיה סוג של משפחה אחת גדולה. ומשפחה לא בוחרים.
את ההודעה על פטירתו של יהונתן גפן קיבלתי רגע לפני שנכנסתי לאירוע עם אורחים מחו"ל. כיביתי מיד את הטלפון. ידעתי שלא אהיה מרוכזת כשמבול הודעות ינחת עליי מהעבודה (עיתונות, הראשונה שנכנסת להיסטריה) ומחברים (אוי, שמעת מי מת?), גם כאלה שלא ציפיתי מהם להיכנס להלם.
שמתי לב שלמתים באשר הם תמיד יש עיתוי גרוע, דרמטי, למות. כאילו הם רוצים שאף אחד לא ישכח איפה הם היו בזמן שקיבלו את ההודעה על מותם. גם אני לא שכחתי. בדיוק חציתי את הכביש ברחוב לואי פסטר והסתכלתי בטלפון כשקיבלתי את ההודעה על מותו של אריק איינשטיין. מסקנה: אף פעם אל תסתכלו בטלפון בזמן שאתם חוצים את הכביש.
עד היום אני זוכרת את הרגע הזה ומספרת, כאילו שלמישהו אכפת איפה הייתי כשאריק איינשטיין נפטר. מתברר שכולם זוכרים איפה הם היו כשקיבלו את ההודעה, ואיך הם עצרו לרגע לנשום, כי זה היה פתאומי ולא הגיוני. איך אנשים מתים בפתאומיות ולא מעדכנים קודם לכן שהם חולים, כדי שנוכל להתכונן או לתרץ את סיבת העזיבה.
אז כולם זוכרים איפה הם היו כשאריק מת, כמו שהם זוכרים איפה עמדו כשרבין נרצח. אני צעדתי בשדרות בן־גוריון, ובמשך שבוע לא זזתי מהטלוויזיה. עברו שנים מאז, ואני כבר לא מי שהייתי פעם. למדתי לא להעריץ בני אדם, ולא לעשות להם אידיאליזציה. מודה שהצלחתי במשימה הזאת עד הידיעה על מותו של יהונתן גפן.
אני נמנעת מלהספיד אומנים ואנשים ברשתות החברתיות, כי גם אם אהיה מודעת לחלוטין לעניין, זה תמיד הופך להיות “המנוח ואני", ואי אפשר להוציא את האני מתוך הטקסט וזה אף פעם לא נראה לי מכובד. אבל במבט סלחני כלפי עצמי וכלפי המספידים, כשמדובר באומנים, החיבור הרגשי הוא ליצירה ולא לאדם, וזה תמיד יהיה איך המנוח השפיע עליי ביצירתו ואיך החיים שלי היו נראים בלעדיו. וואו, לא יודעת איך.
קראתי את כל ההספדים, גם המרגשים וגם המכעיסים, שניסו להכניס פוליטיקה ודעות אישיות עם יצירה שאי אפשר לעמוד בפניה. זאת אומרת, נרצה או לא, כמעט כל שיר שני ברדיו הוא של יהונתן גפן, משירי הילדים ועד שירי הזיכרון, וביניהם גם שירים שלא האמנו שהוא כתב.
עבור הרבה אנשים גפן היה משורר והכבש ה־16 וסופר, אבל עבורי הוא קודם כל היה עיתונאי, שאת הטורים שלו ב"מעריב" גמעתי עוד לפני שיכולתי לחדד לעצמי שאם יש משהו שאני רוצה לעשות בחיים זה לכתוב בעיתון. הספר הראשון שראיתי כילדה על המדף אצל ההורים, “בעיקר שירי אהבה" בעטיפה חומה במהדורה הראשונה מסוף שנות ה־70, נמצא כיום אצלי בבית. מסוג הספרים שלא מעבירים הלאה, מסוג הספרים שמגיע להם מקום על המדף והם עוברים איתך דירות ומהלכי חיים.
אני חושבת אם יש כיום כותבים בסדר גודל של גפן, שמבססים תרבות שלמה של מדינה צעירה ולא יציבה על הכתפיים הלא יציבות שלהם עצמם. ברירת המחדל היא לומר שאין ולא יהיה כזה. אבל אני מניחה שגם אם לא יהיה כזה, לדור שגדל היום בטח יהיה על מה להתרפק. גם המבוגרים שבשנות ה־70 לא ממש הבינו כשניסו להסביר להם “איך שיר נולד".
אז אולי מה שישראלי בעיניי הוא השפה המיוחדת שלנו ומה שאנחנו עושים איתה, לטוב או לרע. בתקווה שיהיה פה דור של אנשים שיידע להשתמש בווירטואוזיות שלה, מתוך עושר פנימי וכישרון וכוונה טובה, ולא סתם מאיזה צ'ט של בינה מלאכותית.