בתקופות האחרונות אנחנו נחשפים יותר ויותר לשיטות הפעולה של קהילות המבצעים, המודיעין, השב"כ והמוסד, דרכי פעולה שהשתיקה יפה להן מוצגות בגאווה ולראווה על מרקע הטלוויזיה ובעיתוני סוף השבוע, ומשמשות נורת אזהרה לאויבינו.
ראש המל"ל לשעבר מעריך: כך נפגע הג'יאהד האיסלאמי במבצע "מגן וחץ"
"מודיעין מדויק מאוד": דובר צה"ל עם פרטים חדשים על חיסול בכיר הג'יהאד
ישראל דאגה תמיד לשמור על עמימות וחשאיות בכל הנוגע למבצעים שהוצאו אל הפועל, אך עתה קיים הרושם שעמימות זו נמוגה. מידע נפרש אל מול עיני הצופים והקוראים - החל מהשיטות של המסתערבים שנכנסו לקסבה של שכם כדי לתפוס את רוצחי שלוש הנשים לבית משפחת די, כולל צילומים, עזרים אלקטרוניים ואסטרטגיות מרגע ירידתם מן הרכב ועד סיום המבצע, וכלה בכתבה שפורסמה בסוף השבוע שעבר על הגדעונים תוך פירוט טכניקות ביצוע ושיטות לחימה.
אם “בתחבולות תעשה לך מלחמה" - למה לחשוף חלק מן התחבולות? ישנם נכסים אסטרטגיים וטקטיים שהחשאיות הייתה מיטיבה עמם. לדעתי, חשיפה כזו של שיטות עבודה מזיקה יותר מאשר מהווה גורם הרתעה.
חשאיות מבצעית מגדירה את קהילות כוחות הביטחון והמודיעין, וחשיפת שיטות בפני כל העולם ובכלל זה אויבינו תגרום להם להביא בחשבון שיטות פעולה ולהתכונן נגדן. הסודיות משרתת את אלמנט ההפתעה ומונעת הכנות מן הצד השני. אומנם החשיפה מעצימה את הדימוי שלנו ומן הסתם גם מגבירה את החששות אצל החורשים עלינו רעות, אבל המחיר גבוה.
הלוואי ואתבדה - אבל נראה לי שקיים קשר בין חשיפת סודות במסיבות עיתונאים או בפני מקורות זרים לבין צרכים פוליטיים כאלה ואחרים, בעיקר לפני בחירות. אני בטוח שקיימת צנזורה שמאשרת או לא מאשרת חשיפת מידע, אבל חוזר ושואל - האם זה באמת נחוץ? למה לגלות את הקלפים שלנו לפני תום המשחק? או אם לנקוט שפה בוטה יותר - למה להשתין מהמקפצה?